הטיול לארץ

אין ספק. שבועיים של מזג אוויר מושלם. לא יכולנו לתכנן זאת טוב יותר. נהנינו מכל רגע ובשמחה הייתי נשאר עוד איזה שבוע ושבועיים.

גם העובדה שהקרונה התחזקה מאוד ביחד לשקל הפכה את כל עניין השופינג למהנה ביותר - הכל היה זול מאי פעם. זה התבטא בכך שלמרות שהגענו לארץ עם די הרבה מתנות ו"משקל עודף" שהיינו אמורים להשאיר בארץ, חזרנו לשבדיה עם 10 ק"ג יותר ממה שהיה לנו כאשר הגענו לארץ. נו, מילא.

שבועיים זה בהחלט הרבה זמן, והספיק לנו גם בשביל לטייל כמה ימים.

לקחתי את הבלונדה לעין גדי, שם לנו לילה אחד (וזה המקום לציין שהמחירים שגובה "מלון עין גדי", כפי שהם מכנים עצמם עכשיו, זו פשוט בושה וחרפה. אין סיכוי שאני חוזר לשם עוד פעם בכאלה רמות מחיר). עשינו את הטיול של מצוקי דרגות (עד ל"מפל הנסתר" ובחזרה), שחינו (קצת מאוד) בים המלח (היה ממש קר!) וגם "זכינו" לראות עד כמה הוא הצטמק בשנים האחרונות.

משם המשכנו לאילת כשהבלונדה לא מודעת למטרת הנסיעה - פטרה.

כבר שנים שהבלונדה רוצה להגיע לפטרה, כבר שנים שאני מסרב בטענה שגם עם הסכם השלום, אני לא ממש מרגיש נוח, כישראלי, לנסוע לשם.

החלטתי לנצל את הזמן הרב שהיה לנו בארץ כדי לעשות זאת פעם אחת ולתמיד. הזמנתי "חבילת טיול", ושמנו פנינו לאילת.

את היום השני בילינו בחוף שמורת האלמוגים (ששוב מוכיח את עצמו כחוף הנחמד, הנקי, השקט והיפה ביותר באילת. הלוואי שיישאר כך), ואף זכינו לראות שפע רב של דגים ואלמוגים (ושמחתי לראות שהם עדיין שם ולא נעלמו לחלוטין, למרות שגם בשוניות רואים עד כמה גדול הנזק שכלובי הדגים כמו גם הצוללנים הרבים והביוב מאילת גורמים).

למחרות בבוקר, בשעה שבע וחצי, אסף אותנו בחור שאם תפתחו את המילון בערך "קיבוצניק" תראו אותו, ולקח אותנו לגבול.

את הגבול עברנו ללא בעיות מיוחדות, קודם את הצד הישראלי ואז את הירדני. שם אסף אותנו בחור חביב למדי שלקח אותנו למכונית.

במכונית היה אדם אחר, שהסתבר כי נהגנו לאותו היום. ה"מלווה" עזב אותנו והנהג - בחור חביב ביותר ועם אנגלית מצויינת, לקח אותנו קודם לסיבוב קצר בעקבה (שהיא, אגב, גדולה בהרבה מאילת, והופכת לגדולה עוד יותר - הם בונים שם בקצב מטורף), ראינו קצת את אילת "מהצד השני" מה שהיה משעשע למדי) ו.. יאללה, לדרך.

הסתבר שהכביש שמוביל מעקבה לכיוון רבת עמון (עם פנייה בדרך לפטרה) מבייש את כביש הערבה (האמת? מבייש גם את נתיבי איילון). כביש תלת מסלולי לכל כיוון, 110 קמ"ש מהירות מקסימאלית (וכולם נוסעים 150, כמובן):

אין ספק שההשקעה בתשתיות בירדן מרשימה ביותר.

הנהג שלנו התברר כבעל חוש הומור מפותח ביותר, וכאשר עברנו את מלכודת המהירות השלישית תוך עשרים דקות, הוא אמר "In Jordan we dont have oil, we have radar". אין ספק, גם בארץ אפשר לאמץ את הפתגם.

הסתבר גם שיש רכבת שחוצה את הארץ לאורכה, ומשתמשים בהן בעיקר להעביר פוספטים ממכרות לנמל בעקבה:

בדרך עצרנו לתצפית על הנוף המרשים ביותר (מ"דרך המלך", כפי שהדרך לפטרה נקראת. בתמונה רואים את הנהג שלנו):

"זה נראה כמו מאדים", אמרתי לנהג שלנו.

"אתה לא היחיד שחושב ככה", הוא ענה, "צילמו כאן את הסרט Red Planet".

"באמת?" שאלתי.

"כן, הייתי חלק מהצוות - הייתי הנהג של ואל קילמר".

"נו, אז איך הוא?"

"He is a very very stupid man", ענה נהגנו. "הוא רוצה לנסוע לים המלח, וזה שלוש מאות קילומטרים מאתר הצילומים. הוא לקח גם את חברה שלו. היפית עם שיער מלוכלך שמעולם לא נועלת נעליים. נסענו מאתיים ותשעים קילומטרים ואז הוא רב איתה והחליט שהוא לא רוצה לנסוע. עשינו סיבוב פרסה וחזרנו לעקבה".

אין ספק, הנהג שלנו היה איש מלא סיפורים.

לבסוף הגענו לפטרה, שם חיכה לנו הנהג ופגש אותנו המדריך. מסתבר כי הירדנים החליטו "לעשות קופה" על התיירים - למקומיים עולה הכניסה דינר ירדני אחד (בערך שבעה ש"ח) ולתיירים - שלושים דינרים (בערך מאתיים ועשרה ש"ח). הבדל סימלי שכזה.

נו, ניחא (זה גם היה כלול לנו במחיר החבילה, אז לנו זה לא ממש שינה).

בקשר לפטרה - דבר אחד שמעניין לדעת. המקום גדול, בהרבה, ממה שחושבים - 45 קמ"ר. זה השטח הכולל של האיזור שנקרא "פטרה". אפשר לסייר שם במשך שבועות אם רוצים, אבל כדי לראות את ה-high lights בהחלט מספיק יום אחד.

כל הדרך מלאה בגמלים, סוסים, חמורים ועגלות, ומקומיים חביבים (יותר ופחות) אשר מציעים לכם לרכב איתם/עליהם/לידם. לא ממש עניין אותנו, אבל היה משעשע לצלם.

הסלעים בפטרה מדהימים ביופיים. לא רק הביניינים, אלא גם הצבעים, שנראים כמעט כמו פסיפסיים מעשי ידי הטבע. הקניונים העמוקים מוסיפים לתחושה הדרמטית ובכלל - מקום מדהים ביופיו.

אבל.. עדיפות תמונות ממילים, לא?

מסתובבים במקום גם הרבה שוטרים (האם זה כדי להדוף את ילדי הבדואים שמנסים למכור ולגנוב מהתיירים או מפני דברים אחרים, אני לא ממש יודע) ומשעשע לראות עד כמה המסורת הבריטית עדיין חזקה (שימו לב לשפיץ המתכת על הקסדה):

אחרי ארוחת צהריים דשנה (סלטים, חומוס, פיתות, שיפודים, אורז וכו', אלא מה?) חזרנו בחזרה, עוד שעתיים באוטו עםהנהג ו.. בחזרה לגבול. נפרדנו לשלום מירדן, וחזרנו לישראל:

זה גם המקום לציין כי למרות שכל הירדנים (חלקם פלסטינאים) שבאתי איתם במגע ידעו על היותי ישראלי, כולם קיבלו את פניי בידידות ובחום. לא ציפיתי לזה, אבל זה היה בהחלט נחמד.

את שארית הביקור בילינו עם החברים והמשפחה עד שלבסוף הגיע הזמן לחזור הביתה. מאז עבר שבוע, אבל זה נראה כמו הרבה יותר מזה.

הדירה

כן, סוף סוף קנינו דירה.

זה ממש בא בהפתעה. הגענו ביום ראשון כאמור. את הדירה הראו פעם ראשונה ביום ראשון האחרון, בפעם השנייה ביום שני (כאשר היינו בהופעה של רד הוט צ'ילי פפרז). ביום רביעי הסתכלה הבלונדה על דירות וגילתה את הדירה הזו. היא ראתה שהיא כבר ב"בידינג" אבל שהוא עוד לא הסתיים.

טלפון מהיר ביום חמישי בבוקר לסוכן הנדל"ן סידר לנו אפשרות לראות את הדירה באותו היום אחה"צ. הלכנו וראינו אותה - וזה בדיוק מה שרצינו. שלושה חדרי שינה, כולם פונים לכיוון גן פנימי גדול ושקט של הבניין. סלון ומטבח מרווחים, שני חדרי אמבטיה גדולים. בקומה שלישית עם מעלית מרווחת ואפילו חניה תת קרקעית מתחת לבניין. תענוג.

אנחנו עדיין לא יודעים למה, אבל זכינו בבידינג עם מחיר שנמצא מתחת למחיר השוק (שתי סיבות שעלינו עליהן - הבניין הוא משנת 1989, וכרגע ארכיטקטורת שנות השמונים לא ממש פופולארית כאן ודבר שני - אמצע דצמבר זה הזמן הגרוע בשנה למכור דירות, מפני שכולם עסוקים בדברים אחרים).

בכל מקרה, ביום שישי התברר שזכינו בבידינג, וביום שבת בצהריים כבר ישבנו וחתמנו על החוזה.

את המפתחות נקבל בחמישה עשר בפברואר, ועכשיו מתחילים הדיונים על "מה נעשה עם הדירה לפני שנעבור" (כרגע בתוכנית - צביעה של כולה, החלפה של חלק מהרצפה לפרקט ואולי אף מטבח חדש).

אין ספק - יהיה מעניין.

רד הוט צ'ילי פפרז

הם הזדקנו והתעייפו אבל עדיין - השואו שהם נתנו (במיוחד בשלושים הדקות האחרונות של ההופעה) היה פשוט נפלא.