כל הפסטיבל הזה מסביב לאסתריקה (שהופך מרגע לרגע לפארסה שמזכירה יותר מערכונים של מונטי פייטון מאשר מציאות של הנהגת מדינה רקובה, מושחתת וחסרת כל בושה) פשוט מדהים.

מדהים שבן אדם גזעני וחשוך כמוה יכול להתפס על ידי ציבור כה גדול כמנהיגה לגיטימית.

מדהים שנורמות בסיסיות של אמון ואמירת אמת, שמצפים מכל עובד זוטר במרכז תמיכה של כל חברה בארץ, לא קיים כאשר מגיעים להנהגה הבכירה של המדינה.

מדהים שכולם, מאולמרט הכלומניק ועד לליברמן הקשקשן, מתפלספים על "אם צריך תואר בשביל להיות שר" ולאף אחד שם למעלה לא מזיז את מה שכל בר דעת רואה - שהבן אדם שקרן חסר בושה, ושלאדם כזה אסור שתהיה כל השפעה על איך שהמדינה מתנהלת, כל שכן עמדה כה בכירה כמו שרה בממשלה. אם טוהר המידות שלה כל כך נמוך כאשר אפשר לבדוק את מה שהיא אומרת בקלות, מה היא תעשה בתוככי משרדה, מאחורי תילי יועצים, נהלים והחלטות שלאף אחד אין פיקוח עליהם?

מדהים שהבחורה, אחרי שתופסים אותה משקרת במצח נחושה, מחליטה פשוט להעלם ולשתוק, ולאף אחד מחבריה (למפלגה, לכנסת, זה לא ממש משנה) זה לא מפריע.

מדהים שכל צמרת השלטון במדינת ישראל הפכה למדמנה של שחיתות וגישת ה"אני ואפסי עוד" היא השליט הבלתי מעורער בצבא, במשטרה, בממשלה, בכנסת, בברשות המיסים, ושעמישראל מקבל זאת בשלווה (חוץ מהרבה טוקבקים זועמים, אבל אותם טוקבקיסטים אחרי זה הולכים ומצביעים לאותם אפסים מחדש). זה לא משהו שאולמרט הביא, זה לא חדש בכלל, אבל זה הופך לגרוע יותר ויותר בקצב מפחיד.

ועם זאת - האשמה מוטלת עלינו - האזרחים. האדישות שלנו, משיכת הכתפיים של "אין אלטרנטיבה" והעובדה שאנחנו מסכימים לקבל כאלה נורמות שלטון והתנהגות, בעוד שאם אנשים בחיינו הפרטיים היו נוהגים כך היינו מגיבים בחומרה, הופכת את האשמת ה"פוליטיקה" לבעייתית משהו.

ורק לשם ההשוואה:

אחרי שמונתה ממשלת שבדיה באוקטובר האחרון, התפטרו שתי שרות ושר.

הסיבות?

העסקת עוזרת בית בלי לשלם לה תשלומים סוציאלים, ואי תשלום אגרת הטלוויזיה.

יחי ההבדל הקטן (כאן לפחות לפוליטיקאים יש עוד בושה, בארץ הם כבר מזמן שכחו את משמעות המילה והגיעו למסקנה שאף פעם לא צריך לקחת אחריות, אלא רק לתקוף)