הפוליטיקאים בארץ, במיוחד ממפלגת השלטון, אוהבים לדבר על "משילות". יכולתה של הרשות המבצעת להעביר החלטות ולבצע את מה שהיא  התחייבה לבצע מתוקף תפקידה.

לכן חשבתי שאולי יהיה מעניין לספר קצת על המצב בשבדיה מאז ספטמבר האחרון, אז נערכו הבחירות. קשה לי להגדיר את כל מה שקרה מאז, אך אפשר לתאר את ההרגשה הכללית כגועל נפש מעורבב בתחושת יאוש קלילה.

בגדול, עד לפני שתי מערכות בחירות היו שני גושים בפוליטיקה השבדית:

ממרכז ימין - מפלגת "המתונים" (הליכוד של שבדיה, אם תרצו) שבשלושת מערכות הבחירות האחרונות התאגדה לקואליציה (עוד לפני הבחירות) ביחד עם מפלגת הנוצרים הדמוקרטים, מפלגת המרכז ומפלגת העם. מצד שמאל של המפה הסוציאל-דמוקרטים (שנחשבים ל"מפלגת האם" של שבדיה המודרנית ששלטה במדינה כמעט ללא הפסקה במשך רוב המאה ה-20). ביחד עם "מפלגת הסביבה" ו"מפלגת השמאל" (שהם הקומוניסטים בשינוי שם קליל).

לפני שתי מערכות בחירות נכנס כוח חדש לזירה - מפלגת "הדמוקרטים השבדים". מפלגת שמאל (חברתי), מרכז (כלכלי) וימין (בכל הקשור לתרבות ומדיניות הגירה). המפלגה הצליחה להכפיל את כוחה (ויותר) בשלושת מערכות הבחירות האחרונות מה שהביא לכך שבבחירות 2010 הם נכנסו לראשונה לפרלמנט והפכו למפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט בבחירות בספטמבר 2014.

עיקר הצלחתם נתונה לעובדה שהם היחידים שמדברים בצורה ברורה על הצורך להוריד בצורה דרסטית את כמות הפליטים שמקבלים אשרות שהיה בשבדיה. זאת בעוד שעד לשנה האחרונה, כל הזכרה של הצורך לווסת את מספר הפליטים תויג אוטומאטית, בתקשורת כמו גם בכל מפלגות הפרלמנט, כ"גזענות". נושא שפשוט אין לדבר עליו.

"הדמוקרטים השבדים" הפכו ללשון מאזניים בבחירות 2010 בין שני הגושים. העובדה ששני הגושים הסכימו ביניהם להתעלם מהגורם החדש גרם לכך שמ-2010 ועד 2014 היתה ממשלת מיעוט בראשות "המתונים" ששלטה במדינה. המצב היה פחות מאידאלי כי מפלגות האופוזיציה יכלו לקבל רוב (ביחד עם "הדמוקרטים השבדים") ולהפיל הצעות חוק ובמיוחד, הצעות תקציב. עם זאת, בסופו של דבר, הצליחו המתונים לשלוט בצורה יציבה ולהעביר את רוב החלטותיהם בפרלמנט בתקופה.

בחירות 2014 הביאו למשבר. העליה הדרסטית במספר מבקשי המקלט שממשיכים להגיע לשבדיה (מדובר בכ-100,000 לשנה כרגע) יחד עם חוסר הרצון המופגן של הפוליטיקאים לשנות דבר במצב (להפך, ראש הממשלה ריינפלדט, בנאום זמן קצר לפני הבחירות, קרא לשבדים "לפתוח את הלבבות" לפליטים. נאום שרבים רואים בו כסיבה העיקרית להפסד בבחירות מספר שבועות מאוחר יותר).

תוצאות הבחירות הביאו לכך ש"הדמוקרטים השבדים" הפכו כאמור למפלגה השלישית בגודלה עם 13% מהקולות. גוש השמאל אמנם היה גדול במעט מגוש המרכז-ימין, אך היסטורית לא נוטים הסוציאל-דמוקרטים לשבת בממשלה עם מפלגת השמאל בגלל הקיצוניות הכלכלית שלהם מול הפרגמטיזם הסוצאיל דמוקרטי.

כך שיצא שהקואליציה שקמה היתה מורכבת מהסוציאל דמוקרטים ומפלגת הסביבה בלבד. שתי המפלגות ביחד זכו לפחות מ-40% מקולות הבוחרים כך שיצא שזמן קצר לאחר הקמת הממשלה, כאשר נדרש הפרלמנט להעביר את תקציב 2015, נפל תקציב הממשלה ובמקומו הועבר התקציב של האופוזיציה - מפלגת המתונים, המרכז, הנוצרים הדמוקרטים והעם בתמיכת "הדמוקרטים השבדים".

רבים ציפו שבמקרה זה תפיל האופוזיציה את הממשלה ותקבל את המנדט להרכיב ממשלה חדשה. אך, זה לא קרה. במקום הודיע סטפן לופבן כי הוא מכריז על בחירות חדשות (שהיו אמורות להערך שבוע לפני הבחירות בארץ). הבחירות החוזרות הראשונות בשבדיה מזה יותר מחצי מאה.

מה שקרה אחרי, ייכתב (לדעתי) לדראון עולם בספרי ההיסטוריה בכל הקשור להחלטות דמוקרטיות.

בדצמבר, בזמן חופשת חג המולד, יצאו כל מפלגות הפרלמנט (מלבד "הדמוקרטים השבדים" שלא הוזמנו כלל לדיונים) כי הבחירות מבוטלות וכי ממשלת לופבן בראשות הסוציאל-דמוקרטים תמשיך לכהן. המפלגות חתמו על December Överkommelsen - "הסכם דצמבר". 

ההסכם בגדול כולל שני סעיפים עיקריים:

1) האופוזיציה לא תפיל חלקים מתקציב הממשלה אלא תצביע על התקציב בכללותו (בניגוד למה שהסוציאל דמוקרטים עשו לקואליציית המתונים בארבע השנים שקדמו לבחירות)

2) הסעיף המדהים - המפלגות מסכימות שכל מפלגה תצביע רק עבור התקציב שהיא עצמה מציגה לפרלמנט ובכל מקרה לא תציג גוש חוסם לתקציב הממשלה. באם יש סיכון שתקציב הממשלה ייפול בהצבעה, תמנע האופוזיציה בהצבעה ולא תצביע נגד התקציב בכדי שלא ייפול.

קראו שוב את הסעיף השני. הוא בעצם אומר שהאופוזיציה מוותרת מרצון, מראש, על האפשרות להפיל את תקציב הממשלה. המטרה כולה היא בכדי לאפשר לממשלת מיעוט לשלוט בלא לחשוש מהפלת התקציב. בפועל, מדובר היה במהלך חוסם "הדמוקרטים השבדים" במטרה למנוע מהם להיות לשון מאזניים שמסוגלים להפיל כל ממשלה שלא תכניס לתקציבה את הסעיפים שהם רוצים (בעיקר בכל הנוגע להקטנת ההגירה והתקציבים לקליטת הגירה).

ההסכם, ביחד עם העובדה שכלל מפלגות הפרלמנט (חוץ מ"הדמוקרטים השבדים", כאמור) לא מוכנות לשנות דבר במדיניות ההגירה מראה כי הם ממשיכים להתחזק עם 16% בסקרים האחרונים ובמגמת עליה. באם לא יישתנו פני הדברים לא מן הנמנע שעד הבחירות הבאות הם כבר יהיו המפלגה השנייה בגודלה. זאת למרות אין ספור סקנדלים המערבים את ראשי המפלגה וכוללים תגובות גזעניות, פשעי שנאה ועוד שגרמו ללא מעט בכירים במפלגה לפרוש מרצון או שלא מרצון בשנים האחרונות. מעניין גם לציין כי המפלגה, למרות עברה האפל והסקנדלים, בסופו של דבר מבטאת דעות שנחשבות למיין סטרים לחלוטין במדינות הנורדיות האחרות בכל הקשור לדרישות כלפי מהגרים, הגבלת מספר הפליטים והפיכת תהליך קבלת תושבות קבע ואזרחות לקשה יותר שמטיל יותר משקל על מחויבויות מבקש המקלט.

אז מעבר לדיון ההגירה, הראו מפלגות השלטון בשבדיה כי למען "המשילות" הן מוכנות לוותר בר' גלי על הדמוקרטיה ולמען מה שהן רואות (בניגוד לחלק ניכר מהעם אותו הן אמורות לייצג, כך לפי הסקרים) כ"ערכים חשובים" הן מוכנות לבגוד בעקרונות הממשל הפרלמנטרי ובעצם להדיר במכוון מפלגה נבחרת ממוסדות השלטון עד כמה שאפשר. 

דבר ראשון - נתחיל מהסוף - היה ממש כיף. כמה כיף? עד כדי כך שכבר כשהייתי בבית על הספה, אחרי המקלחת החמה וארוחת הערב מלאת הפרוטאינים, התחלתי לחשוב לאיזה מרתון ארשם עכשיו (עוד לא החלטתי, אבל ברלין, אמסטרדם ופרינצה כולם מועמדים פוטנציאלים).

התוצאה לא היתה טובה כפי שרציתי. סיימתי ב-4 שעות ו-16 דקות, שזה בערך 17 דקות מעל מה שרציתי (וחצי שעה מעל מה שקיוויתי כתוצאה אופטימלית). יש הרבה סיבות - העבודה שהתחלתי בסוף (קבוצה F, האחרונה) והעובדה שעשרת הקילומטרים הראשונים היו צפופים בזבזו הרבה זמן ואנרגיה. מזג האוויר (עד לק"מ ה-30 היה ממש בסדר, אבל אז התחיל גשם זלעפות של ממש, שהתחיל להוות יותר מטרד מעזרה) ולבסוף, כמובן, אני לא מאומן מספיק. צריך לעבוד עוד.

אבל.. היתה חוויה נפלאה. אני לא יודע עוד כמה מרתונים ארוץ בחיי, אבל ברור לי לחלוטין שזה היה רק הראשון (ואם יתסדר, בהחלט לא האחרון ל-2013).

אז תודה לכל המאחלים/ות, היה נפלא!

לגבי מה שקרה בשטוקהולם וצורת הסיקור של העניין בתקשורת הישראלית. היה לי די הרבה מה להגיד, אבל ידידי דיוויד סיכם זאת בצורה מוצלחת ביותר, אז אני לא מרגיש שצריך לעשות יותר מאשר לתת לכם לינק למה שהוא כתב.

אז, הנה לכם.

או בשמו הרשמי יותר, "אללא אסלאם, בעקבות השתלטות האסלאם על אירופה" (אגב, כבר השם עצמו מסגיר יותר מכל שלא מדובר בסדרה תיעודית אלא בירי החץ ואז סימון המטרה מסביב לחץ, אבל נעזוב).

היה לי הרבה מה להגיד על חוסר המקצועיות, טקטיקות ההפחדה וכמובן ההתעלמות המוחלטת מהרבה עובדות שסותרות את מה שרוצים לספר לכם בסדרה הזו (כמובן שאני מתייחס לחלק השבדי, אין לי ידע מספיק מקיף על התופעה בארצות אירופה האחרות אבל אני מניח שגם שם הסיפור מורכב בהרבה מההפחדה חסרת הביקורתיות שמנסים לדחוף לצופים הישראלים הרעבים להרגשת ה"תראו כמה יותר גרוע שם").

בכל מקרה, אריאנה מלמד הצליחה, בטור מושחז וכתוב היטב, להגיד פחות או יותר את כל מה שרציתי להגיד (טוב, לא הכל, אבל מספיק בכדי להעביר את המסר). אז במקום להמציא טקסט מחדש, אני פשוט מפנה אתכם וממליץ בחום לקרוא את מה שהיא כותבת.

טוב.. אני לא יכול לעצור את עצמי (ורק בשביל שלא תגידו שלא ידעתם). החלטתי להוסיף קצת נתונים בכדי לגבות את הנאמר על ידי אריאנה:

מלמו היא אמנם העיר השלישית בגודלה בשבדיה אך סך אוכלוסייתה מהווה כ-4% מכלל אוכלוסית שבדיה (במספרים - כ-9.2 מיליון איש חיים בשבדיה, כ-350 אלף איש חיים במלמו).

המספרים בכתבה קצת מוטעים ואוכלוסיית מלמו רבתי כוללת בערך רבע עד שליש יוצאי ארצות מוסלמות, בערך כ-100 אלף איש, שמהווים כ-25% מכלל אוכלוסיית יוצאי מדינות מוסלמיות בשבדיה (בשבדיה בערך 400 אלף מהגרים דור ראשון ושני ממדינות מוסלמיות בעיקרן).

הארבע מאות אלף הללו מהווים מנעד שלם - מקיצונים מוסלמים המטיפים להשמדת המערב ונוסעים להלחם עם "אל שבאב" באפריקה ועד חילוניים גמורים. רוב המוסלמים כאן הגיעו מיוגוסלביה לשעבר (ומדובר ברוב מוחלט של חילונים גמורים) ומטורקיה (מהגרי עבודה משנות ה-70) שגם הם לרוב חילוניים או "מסורתיים".

נכון, יש בעיה ספציפית במלמו עם ה"גטו" ב-Rosengård (ממנו אגב הגיע זלאטן איברהימוביץ') והיהודים במלמו אכן סבלו מגל מתקפות על בסיס אנטי ישראלי ואנטישמי שכוון בעיקר מחלקים של האוכלוסיה המוסלמית הגדולה בעיר, אבל מכאן ועד הכזבים שמנסים למכור לכם ב"וואנא בי דוקיומנטרי" הזה, המרחק גדול.

עריכה/עדכון

לכל מי שמעוניין לקרוא קצת מידע ולא רק לסמוך על טוקבקים עלומים ברשת, הנה לכם רשימה של אחוזי המוסלמים (ושוב, זו הגדרה מאוד רחבה הרי, מחילונים ממוצא איסלאמי ועד קיצונים מחרחרי מלחמה וכל מה שבאמצע) לפי מדינה

קצת מבט מבחוץ - נראה שיש טירוף מערכות מוחלט שעובר על ישראל בזמן האחרון בכל הקשור לאיראן, ברמה שבה פתאום זה נראה נורמלי לחלוטין לדבר תחת כל כלי תקשורת רענן על פתיחת מלחמה נגד מדינה אחרת כאילו מדובר בעוד פעולת מעצר מבוקשים בגדה המערבית (שגם זה לא ממש נורמלי, אבל ניחא).

הנונשלנטיות בה מדברים שרי ממשלה, חברי כנסת, אנשי מערכת הביטחון וסתם עיתונאים על מעשה שאפילו המעצמה הגדולה בעולם (לפחות בינתיים), ארצות הברית, לא מעיזה לדבר עליו בצורה שכזו הוא לא פחות ממזעזע.

כשארצות הברית החליטה ללכת ולהוריד את סדאם חוסיין מהשלטון, היא עשתה זאת רק לאחר שוידאה שיש מאחוריה גיבוי של רוב המערב כמו גם רוב מדינות ערב. כשהחליטה להפציץ את הטאליבן אל מחוץ לאפגינסטן או את סרביה מחוץ לקוסובו, היא עשתה זאת יחד עם נאט"ו. למעשה, מאז מלחמת ויאטנם לא היתה מערכה בה ארה"ב נכנסה אליה לבדה (אפילו הסיפור בסומליה היה במנדט של האו"ם).

ובישראל? מדברים גבוהה גבוהה כאילו מעשה של פתיחת מלחמה ללא קזוס בלי מוכר, מלחמה שגם האופטימים שבינינו לא מצפים שתגמר ב"זבנג וגמרנו" ויכולה במקרה הגרוע להוביל למשבר הכלכלי החמור ביותר שהעולם ראה מאז מלחמת העולם השנייה, שלא לדבר על הרס משמעותי ביותר בישראל, הוא משהו שיגרתי, רגיל וללא כל השלכות מעבר ל"נצליח" או "לא נצליח" במשימה.

הגרעין האיראני הוא בעיה. העובדה שבישראל, למרות שכל מי שעיניו בראשו מבין שלישראל אין את הכלים לשנות את מסלול הגרעין האיראני לבדה, מדברים על פתיחת מלחמה נגד מעצמה איזורית כמשהו שאפשרי ואף רצוי לעשות, גם ללא שום גיבוי מבחוץ, הוא לא הפתרון אלא הדרך לקטסטרופה מסדר גודל שלא חווינו מאז הוקמה המדינה.

ואסיים בשירם המוצלח ביותר של ג'מירוקוואי (המוכר אולי יותר כאות הפתיחה של "מה בוער" בגל"צ) - Too Young To Die, כי הוא באמת מרגיש רלוונטי מתמיד.