בדיוק היום, לפני 10 שנים (כן. עשר שנים. 3652 ימים) הגעתי לשבדיה. עם שתי מזוודות ותיק גב, אישור שהיה לשנתיים בדרכון ועם קצת כסף בבנק.

עזבתי עבודה, לימודים וחיים שבניתי בשנה שחלפה מאז שחזרתי לישראל מדרום אפריקה. זו היתה הפעם הראשונה שבה "רילוקיישן" לא היה תהליך מסודר הממומן על ידי מעסיק, עם טיסות, מגורים ורכב צמוד על חשבון החברה ומשכורת קבועה ונאה שנכנסת לבנק מדי חודש, אלא בעצמי ולבדי, ללא שום מחשבה אמיתית על מה יהיה הלאה, חוץ מאשר "נסתדר".

טיסות ישירות לא היו באותה עת (הן הופסקו עוד בשנת 2000, בערך מתי שפרצה האינתיפאדה השנייה), אז הגעתי לכאן דרך פרנקפורט עם לופטהאנזה. בגלל הלימודים (הבלונדה היתה אז סטודנטית שנה רביעית בלימודי רפואה ובחינת הסיום לשנה שהתקיימה בדיוק ביום בו הגעתי) מצאתי את עצמי יוצא לאולם הנכנסים ללא שום קבלת פנים מיוחדת. את שדה התעופה הכרתי מהביקורים הקודמים במדינה, אך עדיין.. ההרגשה הזו שבאמת הגעתי לארץ שאמורה להיות הבית החדש שלי והנה, אני מחפש מילולית את דרכי החדשה..

לקחתי את המונית (עוד לא ממש חשבתי על כסף באותה תקופה, זה יבוא אחר כך, אחרי כמה חודשי אבטלה) ונסעתי. האמת שבסיפור הטלנובלה יש אי דיוק קטן. לא נסעתי לדירתה של הבלונדה אלא לדירת הוריה, שבאותו זמן היו בטיול באירופה. אחרי יומיים בדירת ההורים עברנו בחזרה לדירתה של הבלונדה - דירת חדר (27 מ"ר) הכוללת אמבטיה ומטבחון בפרבר חביב של העיר (Gärdet).

אחרי חגיגות המעבר הראשוניות החלה לשקוע ההבנה שאני כאן ושצריך להחליט מה הלאה. לא אשכח את היום הראשון לאחר שעברנו לדירת הבלונדה, בו הבלונדה היתה צריכה לצאת בבוקר לעבודה (בחורה חרוצה, עובדת בחופשת הקיץ מהלימודים). ואני נשארתי שם, בדירה הקטנה, לבדי.

היתה לה טלוויזיה ישנה עם מעט ערוצים שדיברו שבדית. על אינטרנט אין מה לדבר. סלולרי שבדי עוד לא היה לי (וגם אם היה, לא היה יותר מדי מה לעשות איתם לפני עשור) וגם אם היה - למי כבר הייתי מתקשר?

אני זוכר שאכלתי ארוחת בוקר (עוד מקרה משעשע - החלטתי שה-Creme Fraische הוא בעצם גבינה לבנה, והייתי מורח גרסא שלו עם פפריקה על Knäckerbröd בטעם קינמון. הבלונדה היתה בהלם כשהיא ראתה אותי עושה את זה. במבט לאחור, אני יכול להבין למה), הסתכלתי מהחלון (ממנו אפשר היה לראות את המעבורות שמגיעות לנמל, הנמל שבדיוק לידו אני עובד בשלוש השנים האחרונות) וחשבתי מה הלאה.

החלטתי בסוף שאין לי ממש מה לשבת בדירה הקטנה ולהרהר. יצאתי מהדירה והתחלתי להסתובב, בלי שום מטרה מסויימת או כיוון. פשוט הרגשתי שאני צריך ורוצה להכיר את הסביבה בה אני מתגורר. כמובן שהסתבכתי ברחובות אבל אחרי כמה שעות שיטוט הרגשתי שאני פחות או יותר מבין היכן אני נמצא, היכן הקניון (והמקדונלדס!) הקרובים ומה יש בגדול מסביב לדירה. מצאתי גם את הספרייה של שטוקהולם וגיליתי שעוד לפני שהצלחתי לקבל כל מסמך מזהה שהוא (התהליך בשבדיה כלל הגעה עם אישור השהייה לרשות המיסים, שם מנפיקים לך מספר זהות אישי, איתו אפשר להתחיל את התהליך של פתיחת חשבון בנק, הרשמה לשירותים שונים ועוד, משהו שממש עוד לא הספקתי או חשבתי על להתחיל אותו בימים הראשונים) אוכל להרשם ולקבל כרטיס חבר בספריה. זה לא רק איפשר לי לשאול ספרים (כולל שלושה מדפי ענק מלאים בכל טוב של ספרי מד"ב ופנטזיה באנגלית, שסיפקו לי שעות של הנאה בשבועות והחודשים שבאו לאחר מכן) אלא גם.. שומו משמיים, יכולת להשתמש בחינם במחשבי הספרייה במשך 30 דקות בכל יום, לגלישה באינטרנט.

וכך חוברתי סוף סוף, גם אם במידה קטנה ביותר, ל"חמצן" שכבר אז היה כה חשוב לי (אחר כך גיליתי שאפשר להרשם לכמה ספריות ושלכולן יש את הסידור הזה, מה שאיפשר לי להנות משעה או שעתיים ביום של חיבור לעולם שמעבר לשבדיה).

זו היתה ההתחלה. לא היתה לי שפה (ההחלטה להתחיל ללמוד באה כמה שבועות לאחר מכן), לא היתה עבודה (ובאותה תקופה עוד לא הבנתי איזה אתגר זה יהיה, למצוא עבודה בשוק שבדיוק הפך לרווי עובדים בעקבות גלי פיטורים מאסיביים) וגם לא ממש היתה תוכנית (ללמוד? לעבוד? גם וגם? איפה? מתי?). כל התהיות, השאלות הבעיות והאתגרים יבואו אחר כך. היום הראשון והימים הספורים שבאו לאחריו היו בעיקר תקופה של גילוי - גילוי המקום שהפך לביתי החדש וגילוי עצמי - בפעם הראשונה מאז שהשתחררתי מהצבא, לא ממש ידעתי מה אני הולך לעשות עם עצמי.

דבר ראשון - נתחיל מהסוף - היה ממש כיף. כמה כיף? עד כדי כך שכבר כשהייתי בבית על הספה, אחרי המקלחת החמה וארוחת הערב מלאת הפרוטאינים, התחלתי לחשוב לאיזה מרתון ארשם עכשיו (עוד לא החלטתי, אבל ברלין, אמסטרדם ופרינצה כולם מועמדים פוטנציאלים).

התוצאה לא היתה טובה כפי שרציתי. סיימתי ב-4 שעות ו-16 דקות, שזה בערך 17 דקות מעל מה שרציתי (וחצי שעה מעל מה שקיוויתי כתוצאה אופטימלית). יש הרבה סיבות - העבודה שהתחלתי בסוף (קבוצה F, האחרונה) והעובדה שעשרת הקילומטרים הראשונים היו צפופים בזבזו הרבה זמן ואנרגיה. מזג האוויר (עד לק"מ ה-30 היה ממש בסדר, אבל אז התחיל גשם זלעפות של ממש, שהתחיל להוות יותר מטרד מעזרה) ולבסוף, כמובן, אני לא מאומן מספיק. צריך לעבוד עוד.

אבל.. היתה חוויה נפלאה. אני לא יודע עוד כמה מרתונים ארוץ בחיי, אבל ברור לי לחלוטין שזה היה רק הראשון (ואם יתסדר, בהחלט לא האחרון ל-2013).

אז תודה לכל המאחלים/ות, היה נפלא!

לגבי מה שקרה בשטוקהולם וצורת הסיקור של העניין בתקשורת הישראלית. היה לי די הרבה מה להגיד, אבל ידידי דיוויד סיכם זאת בצורה מוצלחת ביותר, אז אני לא מרגיש שצריך לעשות יותר מאשר לתת לכם לינק למה שהוא כתב.

אז, הנה לכם.

מחר ב-12:10 תשמע יריית הפתיחה ואצא למרתון הראשון בחיי. התחזית מדברת על גשם ו-16/17 מעלות שזה האמת מזג אוויר מושלם (כל עוד מדובר בטפטוף ולא במבול).

יהיה מעניין

לפני שנה מהיום שקלתי בערך 15 ק"ג מעל המשקל האידאלי, זאת אחרי קרוב לחמש שנים (מאז שנולד הטרול) כמעט ללא פעילות גופנית שהיא.

היה ברור שבמשך השנים הללו המשכתי לעלות במשקל בצורה איטית אך עם טרנד ברור למדי. המכנסיים משלוש שנים לוחצים מדי, המכנסיים מלפני שנתיים נסגרים אבל בקושי. גם אלו שנקנו שנה לפני מתחילים להרגיש צרים. 

היו לך כמה גורמים וסיבות, אבל החלטתי שאי אפשר להמשיך כך, ושחייבים לשבור את הטרנד.

זה התחיל בצורה פשוטה למדי - בכל פעם שהיינו בבית הקיץ יצאתי להליכת "ניקוי ראש" של שעה שעתיים. אחרי חודש כבר התחלתי לשלב את זה עם ריצות קצרות של 15-20 דקות. מכיוון שאני בן אדם שאוהב מטרות מוגדרות לקחתי גם מודד צעדים שמצאתי בבית והתחלתי להסתובב איתו לכל מקום, לדאוג שאני באמת עושה לפחות עשרת אלפים צעדים ביום.

דאגתי ללכת כמה שיותר - לרדת תחנה או שתיים לפני תחנת היעד שלי ברכבת התחתית וללכת את השאר, לצעוד לתחנה הבאה בתור בדרך לעבודה ולא לתחנה הכי קרובה. אם יש לי מספיק זמן בדרך חזרה מהעבודה, אולי אפילו ללכת שליש או חצי המרחק (15 ק"מ) הביתה ורק אז לעלות על הרכבת. כמובן שמזג האוויר שהלך והשתפר והימים שהלכו והתארכו עזרו במשימה.

השבועות חלפו להם והגעתי לכמה מסקנות מעניינות:

1) זה באמת עוזר

2) אני נהנה מלרוץ בחוץ.

מספר 2 לא ממש טריוויאלי. הייתי מאלו שניסו לעגל את הפינות בריצת 2 ק"מ בתיכון ובאופן כללי, גם בתקופות שפקדתי את חדר הכושר שלוש/ארבע/חמש פעמים בשבוע, לא עשיתי שום פעילות אירובי מלבד איזו ריצה סמלית על מכשיר הריצה או איזה שיעור ספינינג תועה פעם ב.

אמנם רצתי את מירוץ הלילה של שטוקהולם (10 ק"מ) לפני כמה וכמה שנים, אך מדובר היה בקוריוז שאפילו לא התכוננתי אליו במיוחד (והוכחתי את הטענה שאם אתה לא סובל מבעיה רפואית כלשהי, רוב הסיכויים שתוכל לרוץ 10 ק"מ בקצב סביר למדי).

בכל מקרה, ככל שעבר הזמן והצטברו האימונים ראיתי לא רק את הקילוגרמים נושרים ואת קצב הלב יורד, השרירים מתארכים ומתקשחים, אלא גם את הקילומטרים הולכים ומתרבים.

אימון הוביל לאימון ולפני שהבנתי איך הגעתי לזה, מצאתי את עצמי רץ שלוש פעמים בשבוע, לרוב בסביבות השעה.

פתאום אפשר לרוץ לתפוס את האוטובוס כמה מאות מטרים, עם מעיל חורף ותיק כבד ביד, ולהגיע אליו בלא להזיע או להתנשף. אפשר לטפס עשרות מדרגות בקצב מהיר ולהגיע למעלה בלי להרגיש שמדובר במאמץ מיוחד.

משם, הדרך להרשם למרתון היתה קצרה.

את תוכנית האימונים הספציפית למרתון התחלתי לפני שלושה חודשים, בשיא החורף. גם השלג הרב והטמפרטורות הנמוכות לא עצרו אותי וראיתי כיצד הפכתי מאדם שכאמור נמנע רוב חייו מפעילות גופנית ממושכת שלא מתחת לקורת גג לאדם שלא רואה שום בעיה מיוחדת לבלות שעה וחצי בריצה על קרח ושלג תוך סופת שלגים בטמפרטורות שמתקרבות לעשר מעלות מתחת לאפס.

המרתון מתקרב והולך לו (עוד 6 שבועות) והאימונים אינטנסיביים ביותר. שבוע אימונים ממוצע כולל מעל 50 ק"מ והשיא יגיע עוד 3 שבועות, עם שבוע אימונים בו ארוץ בסך הכל יותר מ-80 ק"מ בארבעה אימונים.

אבל, יום ראשון האחרון, שבמקרה גם היה היום האביבי (למדי) הראשון שחווינו כאן מאז החורף, היווה נקודת ציון חשובה למדי:

קשה לתאר את תחושת העילוי והגאווה בסיום המשימה. לחשוב שלפני כמה חודשים זה עדיין נראה כמו משהו דמיוני לגמרי, ועכשיו זה משהו שעשיתי ויומיים אחר כך כבר יכולתי לרוץ אימון אינטרוולים מהיר של 10 ק"מ.

המהפך הושלם. עוד שישה שבועות ואשלים גם את המטרה הבאה - המרתון הראשון שלי, בפחות מארבע שעות.