כן, הרבה זמן לא הייתי כאן. אני מרגיש ששמונה וחצי השנים שלי בישראבלוג כנראה עשו את שלהן. אין לי יותר את הדרייב לכתוב כאן (לפחות לא באופן קבוע). עמכם הסליחה.

אבל לפעמים, כמו עכשיו, אני רוצה פלטפורמה קצת יותר עמוקה מפייסבוק וחברותיה כדי להעלות סוגיה לדיון.

יצא לי לקרוא אתמול את הכתבה הבאה. כמובן שהדבר הראשון שעלה לי בראש (אחרי הזעזוע הראשוני והכעס על ההורים/בית ספר/מערכת החינוך וכו') הוא - מה הייתי עושה? אם זה היה הטרול או אינשם שחווים את זה על בשרם, איך אני בת'כלס הייתי מגיב?

אישית, מעבר לרצון לשבור לילדים הללו את העצמות, אני לא מבין את ההורים. הדאגה הראשונית צריכה להיות לילד והם כהורים חייבים להבין שטובתו מחייבת מעבר למקום אחר, גם במחיר של התנתקות מהחברים שיש לו בכיתה.

מתעללים באוסקר ומאיימים להרוג אותו

אוסקר, בן שבע, חווה התעללות נמשכת וקשה הכוללת אלימות ואיומי רצח בבית הספר. המשטרה קבעה כי מדובר במצב חמור והילד קיבל פיצוי כספי מחברת הביטוח של בית הספר על הפציעות שספג. עם זאת, הוא עדיין מוכרח ללכת לבית הספר יום יום ולהמשיך לפגוש את המתעללים בו. "היחיד שאינו לוקח את העניין ברצינות הוא בית הספר, הם פשוט נותנים לזה להמשיך", מספרת אמו של אוסקר.

זה התחיל כשאוסקר עלה לכיתה א', בסתיו שעבר. קללות, דחיפות וחפצים אישיים שנעלמו או נהרסו. הורידו לו בכוח את המכנסיים באמצע חצר בית הספר וקרעו לגזרים את מעיל החורף החדש שהגיע איתו.

המקרה החמור הראשון קרה קצת לפני חג המולד בשנה שעבר. בן כיתתו של אוסקר נתן לו אגרוף כה חזק בחזה עד שאוסקר לא יכל לנשום והחל לבכות. אחר בעט בו בעיטת קראטה בגב שהפילה אותו על הרצפה. הילד שבעט וילד נוסף, שניהם גדולים מאוסקר, החלו אז לקפוץ על גבו.

"הוא היה כחול ושחור לחלוטין כשהוא הגיע הביתה. הגוף היה מכוסה בחתכים, סימנים כחולים וסימני מכות. היו לו גם חתכים בפרצוף בגלל שהפרצוף נדחף לתוך הקרח והחצץ בחצר" מספרת אנה, אמו של אוסקר.

אף אחד מבית הספר לא התקשר למשפחה לספר להם מה קרה בבית הספר. "היינו צריכים בעצמנו להתקשר כדי להבין מה קרה".

אוסקר נשאר בבית במשך שבועיים לאחר התקיפה. הוא חווה כאבים, היה עצוב ופחד לחזור בחזרה לבית הספר. "הוא אפילו לא רצה ללכת לאימוני ההוקי קרח שלו, באופן נורמלי היו הדבר שהוא הכי אהב".

כאשר חזר אוסקר לבית הספר לבסוף עבר שבוע בסך הכל לפני שהוא הותקף שוב על ידי אותם ילדים. הם תפסו אותו, הוא הצליח להשתחרר והחל לרוץ מהם אך החליק על קרח בחצר ונפל. הם הצליחו להדביק אותו והחלו לבעוט בו בעודו שוכב על הקרקע, בעיקר לכיוון הראש. אחד מהמורים שהיו בחצר באותו זמן שמע את צעקותיו של אוסקר והפסיק את התקיפה. גם בפעם זו לא טרח אף אחד מבית הספר ליצור קשר עם ההורים.

"היה לו פנס בעין והרבה סימני חבטות בראש". בערב הוא התלונן על כאב ראש והחל להקיא. התברר שיש לו זעזוע מוח", מספרת אנה. "אחרי התקיפה הזו השארנו אותו בבית למשך מספר שבועות. הוא לא העז ללכת לבית הספר ואנחנו לא העזנו לתת לו ללכת לשם".

ההורים קיימו שיחות רבות עם מורים ומנהל בית הספר. כאשר הוא לבסוף חזר לבית הספר לא עבר זמן רב את אשר הוא חטף אגרוף לפרצוף שגרם לחתך עמוק בשפה.

במרץ הצמידו לאוסקר "שומרת ראש" שהיתה איתו בזמן שהיה בבית ספר. "אז נהיה קצת יותר קל, אבל ברגע שהיא לא היתה איתי הם שוב קפצו עלי", מספר אוסקר.

הוריו של אוסקר שאלו פעמים רבות את בית הספר מדוע הם לא מדווחים על התקיפות למשטרה. הם גם דרשו כי התוקף שנמצא בכיתתו של אוסקר יועבר לכיתה אחרת.

"המנהל ענה כי זוהי לא מדיניות בית הספר. הם אומרים כי הילד ההוא צריך לקבל מאה, אלף, סיכויים נוספים, אם זה מה שדרוש. אבל כמה פעמים אפשר לתת לו לתקוף את הבן שלנו? בכל פגישה עם המנהל נותנים לנו להרגיש כאילו אנחנו הבעיה, שאנחנו 'קשים'".

ההורים לבסוף התלוננו בעצמם במשטרה על התקיפות והמשטרה לקחה את התלונות ברצינות רבה. "חברת הביטוח של בית הספר החליטה שמדובר בתקיפה בנסיבות מחמירות ושילמה פיצויים. היחידים שמתייחסים לעניין בשוויון נפש הם האחראים בבית הספר".

אוסקר מרגיש רע מאוד מכך שהוא נאלץ לפגוש את המתעללים בו מדי יום בבית הספר. "אנחנו מרגישים חסרי אונים בכל הסיטואציה. אנחנו מרגישים שלבית הספר פשוט לא אכפת. אוסקר אף לא קיבל התנצלות. הוא מרגיש חסר בטחון, חווה סיוטים בלילה, בוכה ואומר שכואבת לו הבטן רק מלחשוב על בית ספר. הוא היה ילד אחר לחלוטין לפני שהתחיל הסיפור. הבטחון העצמי שלו רוסק לחלוטין".

אוסקר גם הולך לפסיכולוג ילדים בכדי לספר על מה שעבר עליו.

כאשר נגמרה חופשת הקיץ המצב לא השתפר. עברו רק ארבעה ימים עד שאחד הילדים נעץ מקל חד בצווארו של אוסקר. בפעם אחרת החזיק אותו אחד הילדים, הצמיד חתיכת פלסטיק חדה לצווארו ואיים להרוג אותו.

"אני לא מבין למה הם מתנהגים לא יפה אלי. הם בועטים, דוחפים, מרביצים ורבים. אני אומר להם להפסיק, אבל הם לא מקשיבים לי. לא עשיתי להם כלום", מספר אוסקר. "בכל הפסקה אני חושב שאני צריך להזהר ותמיד מסתכל לוודא אם יש מורה בקרבת מקום. פעם אחת עברה מורה וראתה מה עושים, אז היא הרשתה לי להכנס לכיתה כדי להפסיק את הריב".

הוא לא רוצה להחליף בית ספר. "כל החברים שלי בבית הספר".

(שאלה מהכתבת) מה עושים החברים שלך כשהילדים האלה רבים איתך?

"הם חושבים שזה ממש לא יפה, לפעמים הם עוזרים, אבל הם לא תמיד יכולים לעזור".

ההורים נואשים. "אנחנו מפחדים בגלל שבית הספר לא יכול להבטיח את שלומו. אחרי כל פגישה איתם אנחנו אומרים לאוסקר שעכשיו יהיה יותר טוב, אבל המצב לא משתפר. אנחנו מרגישים שאנחנו מאכזבים אותו, כל עולם המבוגרים מאכזב אותו". ההורים גם הגישו תלונה לרשות הפיקוח על בתי ספר ונציג התלמידים הארצי. "הם החלו מיד בחקירה ואמרו שנראה שמדובר במקרה חמור במיוחד".

לבית הספר ניתן עד השני באוקטובר להגיב על התלונה למחלקת הפיקוח (הכתבה התפרסמה שלשום).

ומה אתם הייתם עושים (כן, אפשר לתת לפנטזיה להשתולל, אבל מעניין אותי לדעת, במיוחד מהורים לילדים, איך הייתם מטפלים בבעיה בנסיבות שכאלו בצורה פרגמטית ואמיתית?). 

בארץ, רבים על היכולת לשים פרצופים של אנשים בשלטי פרסומת בעיר הבירה, כדי לעקוף את העבודה שציבור רחב מסרב לתת לנשים להופיע בפרהסיה (טאליבן סטייל, רק עם שביס במקום בורקה).

כאן, מפרסמים תערוכת אומנות עם השלטים הבאים.

זה מעניין עוד יותר בעיקר בהתחשב שדווקא בעניין זנות, שבדיה היא אחת המדינות המחמירות בעולם בכל הקשור לחוקי המלחמה בזנות. שבדיה היתה חלוצת החקיקה (שגם בישראל ניסו לאמץ) שמטילה את מלוא כובד האשמה על ה"לקוח" והשקיעה משאבים רבים במלחמה (לא ממש מוצלחת) בזנות. מצד אחד אין ממש קשר בין הדברים. מצד שני, זו עוד הוכחה לדעתי לכך שאם באמת חושבים על זה, אין ממש קשר בין עירום כעירום (זאת אומרת, גוף אדם ללא בגדים) לבין אקטים מיניים מפורשים.

וזה הופך את האובססיה הדתית (ולא משנה ממש מאיזו דת) של "גוף חשוף" למגוחכת עוד יותר. כי הרי בדיוק כמו כל דבר, היצר האנושי הטבעי הופך את "הפרי האסור" לנחשק ביותר. וכך שומעים איך מרפקים ובירכיים נחשבים כ"מעוררי תשוקה" ושאר ירקות.

ובנושא אחר לגמרי: העובדה שהיה יום וקצת, אחרי כל השלג, בו הטמפרטורות טיפסו במעט (מאוד) מעל האפס ואז חזרו לקפוא, גרמו לשלל יצירות מעניינות ברחבי העיר. לדוגמא, עמוד הקרח הענקי הזה (שיושב על מרזב). קשה קצת לראות קנה מידה, אבל ראש העמוד נמצא, אני מניח, בגובה של חמישה או שישה מטרים מעל הקרקע:

אתמול, בזמן שחיכיתי לארוחת ערב במועדון בו אני חבר, ישבתי בספריה ועיינתי בספרים באיזור הקשור למלחמת העולם השנייה (נושא חביב עלי באופן כללי כחובב היסטוריה).

בכל מקרה, צדה את עיני כריכת עור אדומה עם השם המפורסם - Mein Kampf. כשראיתי שמדובר בספר באנגלית ולא בגרמנית החלטתי שאולי אנצל מעט את הזמן בכדי לקרוא קצת. בכל זאת, למרות שקראתי המון ספרי היסטוריה וביוגרפיות על היטלר ומלחמת העולם השנייה, מעולם לא קראתי את הספר שהיווה את שטיחת הבסיס האידאולוגי למדיניות שהונהגה משנת 1933 ועד 1945, כך שיכול היה להיות מעניין.

ואז גיליתי משהו מאוד מעניין - לא מדובר בתירגום מודרני של הספר כי אם במהדורה השלמה הראשונה שיצאה לספר באנגלית - בינואר 1939.

גיליתי גם שהעורכים הקדישו לא מעט מקום בהקדמה להערות והארות על תוכנו. קריאה מהירה הראתה לי שמדובר בלא פחות ממסמך היסטורי מרתק - כיצד ראו העורכים (האמריקאים, חלקם יהודים ממוצא גרמני שעזרו לתרגם את הספר) את היטלר ומשנתו בתקופה הנפיצה של לפני המלחמה, אחרי האנשלוס ומשבר חבל הסודטים אך לפני הפלישה לפולין שהוותה את אות הפתיחה הרשמי למלחמת העולם השנייה?

החלטתי שמדובר במסמך מרתק מספיק בכדי לתרגם את מה שנכתב בהקדמה (מלבד קטעים לא ממש מעניינים כגון התייחסות לתירגומים קודמים או בחירות עריכה של הספר).

דבר העורך

המצב הבין לאומי כמו גם אילוצים הקשורים להוצאה לאור אילצו את הבאת הספר הזה לדפוס במהירות גבוהה בהרבה ממה שרצינו. רצינו שמבחינת עריכה, ואנו מאמינים שהוא, מהדורה שלמה, מלומדת ואיכותית של ספר בעל חשיבות עצומה. אם בכל זאת נפלו שגיאות בספר, ואנו חושבים שמדובר במספר קטן ונדיר של שגיאות, זוהי רק תוצאה של לחץ הזמן.

הקדמה

זהו תירגום מדוייק של ספר שסביר שישאר הטקסט הפוליטי החשוב ביותר של זמננו, שכעת זמין בפעם הראשונה בגרסתו המלאה לקורא האמריקאי. עד כה, התירגום הזמין היחיד של הספר לאנגלית היתה גרסא מצומצמת משנת 1933 שהכילה פחות ממחצית הטקסט של הספר המקורי.

המשבר באוסטריה וצ'כוסלובקיה בשנה שעברה, ששיאו היה בהסכם מינכן, העירו את הציבור האמריקאי לחשיבות התוכנית הנאצית להם עצמם כמו גם לעולם כולו וכתוצאה מכך לחשיבות האפשרית של כל דף בספר הזה שיכול להחשב, ובצדק, כגוספל הנאצי. הנה, אם כן, בשלמותו ומוכן לקריאה ושיפוט של הציבור האמריקאי בעצמם, הטקסט שנמכר במיליוני עותקים בגרמניה ושכנראה מהווה את העדות המדוייקת ביותר לאופיו, צורת מחשבתו ורוחו של אדולף היטלר וממשלו.

אין ספק שישנם קטעים בספר שחשיבותם רבה ביותר ושמופיעים בפעם הראשונה באנגלית. לדוגמא, פרק 5 בגרסא המקוצרת השאיר מחוץ לטקסט את התיחסותו של היטלר לפרופגנדה ומרקסיזם בזמן המלחמה (מלחמת העולם הראשונה). סימנו נקודות שונות בטקסט שמראות היכן נמצאים קטעים בעלי חשיבות שלא הופיעו בעבר. בנוסף, כל גרסא מצומצמת לא מצליחה להעביר את מלוא התמונה של מה שעבר במוחו של הכותב. אפילו החזרות בטקסט הינן בעלות חשיבות בכך שהן מצביעות על אופי האיש שכתב אותו. מיין קמפף הוא, מעל לכל, ספר המבוסס של רגשות הכותב.

.

.

.

על הקורא לזכור שהיטלר אינו סופר טוב במיוחד אלא איש פוליטי נוקשה שאינו שם לב לפרטים כמו מבנה משפט או תחביר. סטיות מתחביר גרמני תקני לא שוחזרו בטקסט האנגלי מפני שאינן משרתות את מטרת התירגום ואינן מוסיפות לו דבר.

.

.

.

מיין קמפף הינו מאמר תעמולתי שנכתב בידי לוחם אלים. ככזה הוא מעוות אמיתות היסטוריות ולפעמים אף מתעלם מהן לחלוטין. לכן, החלטנו שזוהי חובתנו להשלים את הטקסט עם מידע עובדתי שמהווה ביקורת נרחבת לטקסט המקורי. אנו, ואנו מאמינים שאף אמריקאי אחר, לא יכול לקחת אחריות על הבאת טקסט אשר ייתן את הרושם שהיטלר כתב ספר היסטורי ולא ספר תעמולה. עם זאת, אנו גם מצפים שנתקל בביקורת ההפוכה - שהיינו יותר מדי אובייקטיבים ויותר מדי ממוקדים בהפרכת טיעוני הספר. תשובתנו לטענות כאלו היא שהאמת, האמת המדויקת, היא הטיעון היחיד שנשמר לאורך זמן. אפשר להעלים עובדות לזמן מסויים, אך העובדות ישארו ואנו מוכנים להעמיד את יכולתנו כעורכים למבחן על נצחונה של אמונה זו.

נקודה ספציפית אחת דורשת הדגשה. חלקים גדולים במיין קמפף מוקדשים לנושא הגזע כבסיס עליו נבנית מדיניות אנטישמית. לא אפשרנו לקטעים אלו בספר להשאר ללא קריאת תיגר אך לא הרגשנו כי עלינו להגיב תוך יצירת דיון על גזע משלנו. האנתרופולוגים הגדולים ביותר של המאה ה-20 מסכימים פה אחד כי "גזע" הוא מילה חסרת משמעות. לכן, כל מה שאפשר לעשות הוא לתקוף הכרזות על "היסטוריית גזע" כיצירי דמיון ולהצביע שהן בבסיסן כלי שמשמש לתמוך במדיניות לאומנית אלימה ומוחלטת אף יותר מזו שהכרנו במאה ה-19. בנוסף, הוספנו התנגדויות ספציפיות לטענות האנטישמיות של היטלר היכן שהן סותרות עובדות היסטוריות.

.

.

.

מנועי התעשייה עובדים במרץ רב ומכונות המלחמה נערמות בפרמידות גבוהות יותר ויותר. באירופה, כבר כעת, מכונות המלחמה הן אלו שקובעות את סדר היום בעוד שמנועי התעשייה עובדים בעיקר בכדי ליצור אשליה של נורמליות ובכדי לעזור לשלם על המחיר האדיר של מכונות המלחמה. אין דרך לעצור אותן עד שיבואו לעולם רעיונות ומדיניות חזקים מאלו המוכלים במיין קמפף. אנו מאמינים באמונה שלמה כי כאשר מספיק אנשים יקראו ספר זה ויראו את העובדות המצטיירות בשטח, נוכל לראות את תחילת השינוי לטובה בתהליך ששוטף כעת את אירופה.

היום, לפני 9 שנים בדיוק, הגיע בחור בן 24 לצפון הרחוק ופגש את הבלונדה שלו.

תשע שנים בהן הספקתי להתחתן, להפוך לאבא לשני ילדים, לקנות דירה ואחר כך וילה, לפתח קריירה מקומית עניפה, לטייל בשלל מקומות בעולם ללמוד שבדית שוטפת ולהרגיש שאכן הפכתי לחלק מהמדינה שהפכה למדינת הבית שלי.

יותר מרבע מחיי ביליתי בשבדיה. זמן ארוך יותר מבכל מקום אחר חוץ מאשר ישראל. היום גם הפך הבית הנוכחי שלנו לבית בו גרתי את התקופה הארוכה ביותר בחיי מאז שעזבתי את בית הורי (את המפתחות קיבלנו ב-11 לספטמבר 2009).

הרבה זמן, הרבה אירועים, הרבה עליות וגם כמה מורדות. אני שמח על המקום בו אני נמצא ואליו הגעתי ונראה מה יביא העתיד, לקראת הנקודה הבאה שתגיע בעוד 3 שנים, כאשר המדידה תעמוד על שליש מחיי (12 שנים בגיל 36).