הילדים שלי, ככאלו שגדלים בבית מעורב של אמא שבדית ואבא ישראלי, גדלים עם שירי ילדות שבאים משני המקורות.
בניגוד לשירי הילדות הישראלית, שתמיד חשבתי שיש רבים מדי מהם בהם האלימות והדוגמאות השליליות דומיננטיות (דוגמאות? "החמור הקטן", "במדינת הגמדים", "יהונתן הקטן", "הדוב הצהוב"), שירי הילדות השבדים, לפחות כמה ששמתי לב אליהם, בגדול מסתובבים סביב ריקודים, טבע, דמויות מוכרות ואפילו פיראטים אבל הכל מאוד חינוכי וחיובי ומחנך.
או כך לפחות חשבתי.
אחד השירים החביבים ביותר, שגם אני התמכרתי אליו בגלל הקצב, הוא שיר בשם Hajarna ("הכרישים"). גם הילדים ממש אוהבים אותו וזה היה אחד מהשירים הראשונים אותו הטרול למד לפזם בעצמו (לפחות את הפזמון).
אני מודה שמעולם לא שמתי יותר מדי לב למילים, רק לפזמון הקצבי בו.
אבל.. אתמול, לגמרי במקרה, עלה בנושא השיחה השיר הספציפי הזה. חיפוש מהיר בגוגל הראה שמדובר בשיר הרבה פחות תמים ממה שאפשר היה לחשוב.
ועכשיו נשאלת השאלה, מעבר לשירות הרע שזה עושה לכרישים (הרי הם לא באמת אוכלים בני אדם, לפחות לא באופן נורמלי), האם זה סוג השירים שרוצים ללמד ילדים בגיל הגן המוקדם? ומהו מוסר ההשכל? (כן, אני יודע, לא לכל שיר צריך להיות מוסר השכל ולפעמים זה פשוט משעשע, אבל עדיין לא ברור לי איך שיר כזה הפך למיינסטרים שנכלל פחות או יותר בכל אוסף שירי ילדים שקיים כאן).
הנה לכם תרגום הטקסט של השיר המקורי (יש די הרבה וריאציות עליו, כולן דומות למדי למקור), אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם:
הכרישים
היתה ילדה (דו דו, דו דו דו דו דו)
היה ילד (דו דו, דו דו דו דו דו)
הם שחו מהחוף (דו דו, דו דו דו דו)
והתרחקו עוד (דו דו, דו דו דו דו)
אבל אז באו..
הכרישים, הכרישים, הכרישים, הכרישים!!
ואבא כריש! (דו דו, דו דו דו דו)
ואמא כריש! (דו דו, דו דו דו דו)
וסבתא כריש! (דו דו, דו דו דו דו)
ומיני כריש! (דו דו, דו דו דו)
אבל אז באו..
הכרישים, הכרישים, הכרישים, הכרישים!!
הם לקחו זרוע (דו דו, דו דו דו דו)
ועוד אחת (דו דו, דו דו דו דו)
הם לקחו רגל (דו דו, דו דו דו דו)
ועוד אחת (דו דו, דו דו דו דו)
הם לקחו את כל הגוף (דו דו, דו דו דו דו)
ונהיה דם......
והנה גרסא מעט רוקיסטית של השיר (עם קצת יותר אברי גוף מבשיר המקורי, אבל המסר זהה למדי :) )
בארץ, רבים על היכולת לשים פרצופים של אנשים בשלטי פרסומת בעיר הבירה, כדי לעקוף את העבודה שציבור רחב מסרב לתת לנשים להופיע בפרהסיה (טאליבן סטייל, רק עם שביס במקום בורקה).
אולי באמת הכל נקודה של השקפת עולם והתייחסות - עירום הוא דבר טבעי, הכי טבעי שיש. זה לא אומר שצריך להסתובב ערומים בכל מקום (והרי זה גם לא יותר מדי פרקטי), אבל להתייחס לעירום כדבר "מגונה" זה אספקט לא ממש ברור של החברה האנושית שלפחות בסקנדינביה בארבעים/חמישים השנים האחרונות לא נחשב לדבר שיש להסתיר, כי אם חלק די סטנדרטי בקיום האנושי. זה לא אומר שצריך להציג עירום בכל מקום, אבל גם לא צריך להסתיר אותו כאשר הוא חלק מהמאורע הרלוונטי. בגלל זה אולי עירום מלא (נשי כמו גם גברי) מעולם לא נחשב כאן לבעייתי בתוכניות טלוויזיה או סרטים ולא נחשב למשהו שצריך לצנזר או להגביל את הצפייה בו.
זה מעניין עוד יותר בעיקר בהתחשב שדווקא בעניין זנות, שבדיה היא אחת המדינות המחמירות בעולם בכל הקשור לחוקי המלחמה בזנות. שבדיה היתה חלוצת החקיקה (שגם בישראל ניסו לאמץ) שמטילה את מלוא כובד האשמה על ה"לקוח" והשקיעה משאבים רבים במלחמה (לא ממש מוצלחת) בזנות. מצד אחד אין ממש קשר בין הדברים. מצד שני, זו עוד הוכחה לדעתי לכך שאם באמת חושבים על זה, אין ממש קשר בין עירום כעירום (זאת אומרת, גוף אדם ללא בגדים) לבין אקטים מיניים מפורשים.
וזה הופך את האובססיה הדתית (ולא משנה ממש מאיזו דת) של "גוף חשוף" למגוחכת עוד יותר. כי הרי בדיוק כמו כל דבר, היצר האנושי הטבעי הופך את "הפרי האסור" לנחשק ביותר. וכך שומעים איך מרפקים ובירכיים נחשבים כ"מעוררי תשוקה" ושאר ירקות.
ובנושא אחר לגמרי: העובדה שהיה יום וקצת, אחרי כל השלג, בו הטמפרטורות טיפסו במעט (מאוד) מעל האפס ואז חזרו לקפוא, גרמו לשלל יצירות מעניינות ברחבי העיר. לדוגמא, עמוד הקרח הענקי הזה (שיושב על מרזב). קשה קצת לראות קנה מידה, אבל ראש העמוד נמצא, אני מניח, בגובה של חמישה או שישה מטרים מעל הקרקע:
הגן של הטרול ואינשם נסגר לפני שבוע וחצי לתקופה של חמישה שבועות. רוב השבדים עם הילדים הקטנים אכן לוקחים 4-5 שבועות ביחד כמשפחה. במקרה הנוכחי, בגלל אילוצים כאלו ואחרים, חילקנו אני והבלונדה את החופשה בצורה מעט שונה - היא לקחה את שלושת השבועות הראשונים ואני את שלושת האחרונים, כך שיוצא שיש לנו למעשה רק שבוע אחד של חופש משותף ביחד.
בכדי שבכל זאת זה יהיה קצת קיץ שבדי כמו שצריך, עברה הבלונדה עם הילדים לבית הקיץ לשבועיים הראשונים, עד שנסע לארץ (אה, כן, גם זה בתוכנית). בהחלט מדובר באחת מאבני היסוד של הקיץ השבדי - בילוי עם המשפחה במשך תקופה ארוכה (המהדרין עושים זאת למשך חודש או יותר רצוף) בבית הקיץ. לרוב עם כל מיני קרובים שבאים לבקר או נשארים לתקופות ארוכות יותר. במקרה הנוכחי, הבלונדה עם הילדים, אחותה של הבלונדה עם הבת דודה (להלן, "בייבי בלו") והורי הבלונדה.
מכיוון שאני עדיין עובד בשבועיים הללו, כאמור, ביליתי את רוב לילותיי לבד בביתנו בשטוקהולם (מה שמהווה חופש מרענן למדי כשלעצמו) וניסיתי להשלים כל מיני חסכים (מלתקן את הברז במטבח, ניקיון של המגרות ועד שחזור המחשב במרתף שהחליט לחטוף שעלת מחשבים קשה לפני כמה זמן).
עם זאת, את סוף השבוע כמו גם לילה אחד באמצע השבוע ביליתי בבית הקיץ גם כן (די נוח להגיע עם הרכבת התחתית לתחנה המרכזית ומשם נסיעה של 40 דקות ברכבת ועוד עשר דקות נסיעה באוטו).
במסגרת זו (אך קצת לפני) חגגנו גם את "מיד-סאמר", אולי המסורת הפאגאנית הכי משמעותית שעדיין נחגגת בצורה נרחבת בסקנדינביה בכלל ובשבדיה בפרט, כולל העמוד עם הפרחים, ריקודים במעגלים והרבה מצב רוח טוב.
והנה לכם, ישר מהתנור (או האייפון, במקרה הזה), כמה תמונות נבחרות:
משחקים קרוקט בגן של בית הקיץ
מתכוננים לאחת ממסורות המיד-סאמר - זרי פרחים לשים על הראש
והטרול מדגמן את אחד מהם, על רקע האגם שלי בית הקיץ
מרימים במאמץ משותף את ה-Midsommarstången, הסמל הרשמי לתחילת החגיגות
ומיד לאחד שהורם, מתחילים בריקודים במעגלים (באופן די משעשע, שרים בעיקר שירי ילדים)
אינשם ובייבי בלו, BFF כבר מהרגע הראשון
ואלו הם Smultron, או Wild Strawberries, שצומחים להם בכל חור בימים אלו (וטעימים למדי)
כאשר חזרתי מבית הקיץ, ליד תחנת רכבת תחתית באיזור מגורים, ראיתי איילה. עוד אחד מהדברים שאין סיכוי
שהייתי רואה בתל אביב :) (קשה לראות, היא עומדת במרכז התמונה, משמאל ל-Bowlingcenter)
למרות שבגדול היה חם למדי (ואף חם מדי) בשבועות האחרונים, גם גשם לא היה חסר.
כך זה נראה בדרך מהעבודה באחד הימים
והעיר בזמן תחילת השקיעה (בניגוד לארץ, השקיעה כאן היא עסק של כמה שעות בקיץ)
אחד השלטים החביבים עלי בשבדיה, התאהבתי בפעם הראשונה שראיתי אותו, קצת אחרי שעברתי לכאן ביולי 2003
ובספ"ש האחרון, בעיירה ליד ביץ הקיץ (שממוקמת ליד אתר שהווה את אחד ממרכזי הויקינגים הגדולים בסקנדינביה),
נחגג "סוף שבוע ויקינגי". הנה כמה תמונות מהאירוע
ולבסוף, שדות הפשתן (שגם ראיתם בפוסט הקודם) ביום ערפילי. נראה כמעט כמו אגם
זהו אחד השירים הראפ האהובים עלי ביותר באופן כללי (ובוודאי שיר הראפ השבדי הכי אהוב עלי), מהזמר הכישרוני טימבקטו.
כבר כתבתי על השיר הזה לפני כמה שנים כאן בבלוג (קצת אחרי שהוא יצא), אבל היומיים האחרונים, עם כל מה שעובר עלי ובסביבתי, גרם לי להרגיש שוב עד כמה השיר הזה מתאר במדוייק את המציאות.
התירגום הוא תירגום חופשי, יותר היה חשוב להעביר את המשמעות מאשר את המילים המדוייקות. בשבדית זה גם מתחרז יופי (וגם נשמע יופי, ממליץ בחום לשמוע את השיר וגם להנות מהקליפ).
(חשוב! לפני שאתם נבהלים - השיר עצמו מתחיל אחרי דקה וחצי בתוך הקליפ. הדקה וחצי הראשונות הן קטע ראפ שהן ההכנה לשיר עצמו).
כולם רוצים להגיע לגן עדן אבל אף אחד לא רוצה למות / טימבקטו
כי האדם רוצה את מה שהוא רוצה והוא רוצה את זה עכשיו
ואם הוא רואה אפשרות לקבל אז ממש לא משנה איך
כי התקדמנו מהחיות בכל הקשור ללקחת
ואם משהו עומד בדרכי, כן, אז הפיצוץ יהיה מוצלח
שום דבר לא קדוש כי אנחנו בולסים ללא הכרה
ואם אפשר להרוויח מזה, כן אז קופצים על זה מיד
אני מתכוון, למה להתפשר? למה להזיז אצבע?
ואם משהו אחר עשה את זה, שאהיה אידיוט כמוהו?
אני מתכוון שאני רוצה שיהיה לי טוב כמו העשירים
ולאלו שלא רואים אף אחד ממטר, ככה גם אני רוצה
אך מה שהם לא יודעים זה שאין לי מה להפסיד
כך שהחששות שלי מעולם לא היוו מטרד
כולם רוצים לגן עדן אך מעטים רוצים למות
רוצים לגרוף את הרווחים אך לא לזרוע את הזרעים
רוצים חתיכה מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה
אנשים לוקחים בחזרה אך מסרבים לתת
ואני אעשה את מה שאני עושה ואעשה את זה טוב
ואמשיך בזה עד שיגיע מישהו שישדוד את מה ששלי
כי מי מחליט מה נכון ומה לא כשהמוסר מת
ואנשים הרי רוצחים אחד את השני בשביל לחם יומם
המדינה נוסגת, החברות משתלטות
והם מבלבלים בשכל ונותנים משכורות גרועות
כל כך הרבה חרא שאפשר לחשוב שמיליוני מעיים רוקנו את עצמם
והם מכריחים אותנו לשחות בים של שקרים
האמת היא עכשיו זכרון עמום
כל דבר שאנו מוסיפים מעלים משהו אחר
כן, גבירותי ורבותי, אלו הם אנחנו
אבל אני שומע את החבר'ה בטלוויזיה אומרים שהם רוצים שלום
כולם רוצים לגן עדן אך מעטים רוצים למות
רוצים לגרוף את הרווחים אך לא לזרוע את הזרעים
רוצים חתיכה מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה
אנשים לוקחים בחזרה אך מסרבים לתת
ואני, אני יורה חרוזים על זה
כאילו זה יומי האחרון ואני ידעתי שזהו זה
אולי אמצא את התשובה בסיבוב האחרון
פספסתי כל כך הרבה בחירות שזה שורק מסביבי
הרשימה ארוכה כמו הדרך לשם
יעלה מה שיעלה, בטח שזה יהיה יקר
אני חושב על זה, אבל אני יותר מדי שטחי
צולל למקומות הלא נכונים ועובר פסיכוזה
צריך לשלם עבור כל מה שיש לו משמעות
זהו החוק, אבל אחד לא יכול להמלט מכך
אני רואה ואני רואה ואני לא רואה שום דבר אחר
ומה שאני רואה כשאני מסתכל מכעיס אותי מאוד
אנחנו בדרך לאנשהו, אני לא בטוח לאן
מקווה שנבין את זה כשכדור הארץ עוד כאן
גאדג'טים, דברים, חפצים, זה משהו שמישהו צריך?
אבל זה יפגע בציפור נפשם של אלו שפוגעים בנו יפה
אני מתכוון, הסיכונים רבים אבל אנחנו צריכים לקחת אותם
כי הסבל נהיה גדול יותר ללא כסף וממון
והתוצאות לא משנות לי כהוא זה
העזרה היחידה שאני יכול לקבל מגיעה מבפנים
ואפשר לשאול מה אנשים רוצים, אפילו את האנשים הנחמדים
אך לאף אחד כאן אין את האפשרות לעזור לזרים
כך שהכל מסתיים בנפילה כלפי מטה
כך שאנחנו ממשיכים כל אדם לעצמו, אד שבסוף רק אחד מהם ישאר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ford Prefect
