בדיוק היום, לפני 10 שנים (כן. עשר שנים. 3652 ימים) הגעתי לשבדיה. עם שתי מזוודות ותיק גב, אישור שהיה לשנתיים בדרכון ועם קצת כסף בבנק.

עזבתי עבודה, לימודים וחיים שבניתי בשנה שחלפה מאז שחזרתי לישראל מדרום אפריקה. זו היתה הפעם הראשונה שבה "רילוקיישן" לא היה תהליך מסודר הממומן על ידי מעסיק, עם טיסות, מגורים ורכב צמוד על חשבון החברה ומשכורת קבועה ונאה שנכנסת לבנק מדי חודש, אלא בעצמי ולבדי, ללא שום מחשבה אמיתית על מה יהיה הלאה, חוץ מאשר "נסתדר".

טיסות ישירות לא היו באותה עת (הן הופסקו עוד בשנת 2000, בערך מתי שפרצה האינתיפאדה השנייה), אז הגעתי לכאן דרך פרנקפורט עם לופטהאנזה. בגלל הלימודים (הבלונדה היתה אז סטודנטית שנה רביעית בלימודי רפואה ובחינת הסיום לשנה שהתקיימה בדיוק ביום בו הגעתי) מצאתי את עצמי יוצא לאולם הנכנסים ללא שום קבלת פנים מיוחדת. את שדה התעופה הכרתי מהביקורים הקודמים במדינה, אך עדיין.. ההרגשה הזו שבאמת הגעתי לארץ שאמורה להיות הבית החדש שלי והנה, אני מחפש מילולית את דרכי החדשה..

לקחתי את המונית (עוד לא ממש חשבתי על כסף באותה תקופה, זה יבוא אחר כך, אחרי כמה חודשי אבטלה) ונסעתי. האמת שבסיפור הטלנובלה יש אי דיוק קטן. לא נסעתי לדירתה של הבלונדה אלא לדירת הוריה, שבאותו זמן היו בטיול באירופה. אחרי יומיים בדירת ההורים עברנו בחזרה לדירתה של הבלונדה - דירת חדר (27 מ"ר) הכוללת אמבטיה ומטבחון בפרבר חביב של העיר (Gärdet).

אחרי חגיגות המעבר הראשוניות החלה לשקוע ההבנה שאני כאן ושצריך להחליט מה הלאה. לא אשכח את היום הראשון לאחר שעברנו לדירת הבלונדה, בו הבלונדה היתה צריכה לצאת בבוקר לעבודה (בחורה חרוצה, עובדת בחופשת הקיץ מהלימודים). ואני נשארתי שם, בדירה הקטנה, לבדי.

היתה לה טלוויזיה ישנה עם מעט ערוצים שדיברו שבדית. על אינטרנט אין מה לדבר. סלולרי שבדי עוד לא היה לי (וגם אם היה, לא היה יותר מדי מה לעשות איתם לפני עשור) וגם אם היה - למי כבר הייתי מתקשר?

אני זוכר שאכלתי ארוחת בוקר (עוד מקרה משעשע - החלטתי שה-Creme Fraische הוא בעצם גבינה לבנה, והייתי מורח גרסא שלו עם פפריקה על Knäckerbröd בטעם קינמון. הבלונדה היתה בהלם כשהיא ראתה אותי עושה את זה. במבט לאחור, אני יכול להבין למה), הסתכלתי מהחלון (ממנו אפשר היה לראות את המעבורות שמגיעות לנמל, הנמל שבדיוק לידו אני עובד בשלוש השנים האחרונות) וחשבתי מה הלאה.

החלטתי בסוף שאין לי ממש מה לשבת בדירה הקטנה ולהרהר. יצאתי מהדירה והתחלתי להסתובב, בלי שום מטרה מסויימת או כיוון. פשוט הרגשתי שאני צריך ורוצה להכיר את הסביבה בה אני מתגורר. כמובן שהסתבכתי ברחובות אבל אחרי כמה שעות שיטוט הרגשתי שאני פחות או יותר מבין היכן אני נמצא, היכן הקניון (והמקדונלדס!) הקרובים ומה יש בגדול מסביב לדירה. מצאתי גם את הספרייה של שטוקהולם וגיליתי שעוד לפני שהצלחתי לקבל כל מסמך מזהה שהוא (התהליך בשבדיה כלל הגעה עם אישור השהייה לרשות המיסים, שם מנפיקים לך מספר זהות אישי, איתו אפשר להתחיל את התהליך של פתיחת חשבון בנק, הרשמה לשירותים שונים ועוד, משהו שממש עוד לא הספקתי או חשבתי על להתחיל אותו בימים הראשונים) אוכל להרשם ולקבל כרטיס חבר בספריה. זה לא רק איפשר לי לשאול ספרים (כולל שלושה מדפי ענק מלאים בכל טוב של ספרי מד"ב ופנטזיה באנגלית, שסיפקו לי שעות של הנאה בשבועות והחודשים שבאו לאחר מכן) אלא גם.. שומו משמיים, יכולת להשתמש בחינם במחשבי הספרייה במשך 30 דקות בכל יום, לגלישה באינטרנט.

וכך חוברתי סוף סוף, גם אם במידה קטנה ביותר, ל"חמצן" שכבר אז היה כה חשוב לי (אחר כך גיליתי שאפשר להרשם לכמה ספריות ושלכולן יש את הסידור הזה, מה שאיפשר לי להנות משעה או שעתיים ביום של חיבור לעולם שמעבר לשבדיה).

זו היתה ההתחלה. לא היתה לי שפה (ההחלטה להתחיל ללמוד באה כמה שבועות לאחר מכן), לא היתה עבודה (ובאותה תקופה עוד לא הבנתי איזה אתגר זה יהיה, למצוא עבודה בשוק שבדיוק הפך לרווי עובדים בעקבות גלי פיטורים מאסיביים) וגם לא ממש היתה תוכנית (ללמוד? לעבוד? גם וגם? איפה? מתי?). כל התהיות, השאלות הבעיות והאתגרים יבואו אחר כך. היום הראשון והימים הספורים שבאו לאחריו היו בעיקר תקופה של גילוי - גילוי המקום שהפך לביתי החדש וגילוי עצמי - בפעם הראשונה מאז שהשתחררתי מהצבא, לא ממש ידעתי מה אני הולך לעשות עם עצמי.

היום לפני לא פחות מחמש עשרה שנים - ב-11 למרץ 1998, נפגש חייל אחד באבט"ש ומתנדבת שבדית בלונדינית במיוחד, במסיבת פורים בקיבוץ קלי"ה שבצפון ים המלח.

בדיוק שמונה שנים מאוחר יותר, הזוג הזה בא בברית נישואין (אזרחית, תודה לאלי הויקינגים) ביום שהיה שמשי וקר בדיוק כמו היום בשטוקהולם.

והנה אנחנו היום, שבע שנים אחרי הנישואין וחמש עשרה אחרי שנפגשנו לראשונה, Still going strong.

קשה להגיד שהכל היה קל במסע הזה ואני בטוח שעוד אתגרים רבים לפנינו, אבל אני בהחלט שמח שמצאתי את אהבת חיי הבלונדינית אי שם באותו אבט"ש, אליו אפילו לא הייתי אמור לצאת.

לכבוד יום ההולדת ה.. אה.. עשרים וחמישי של הבלונדה, החלטנו לגוון את שגרת החיים האפרורית של שטוקהולם בנובמבר באמצעות קפיצה קטנה לספ"ש בברלין.

ביום שישי, אחרי שלקחנו את הילדים לגן, נכנסו למונית, נסענו לשדה ושעתיים אחר כך כבר נכנסנו ללובי של המלון ליד אלכסנדרפלאץ.

המלון.. זה היה האתגר הראשון. ברלין היא אולי העיר הגדולה האחרונה במערב/מרכז אירופה שלא לי ולא לבלונדה יש מושג לגביה (למעשה, חוץ מאשר בשדה התעופה בטרנזיט, מעולם לא דרכה כף רגלי בבירה הגרמנית). אז.. איפה גרים בעיר ענקית שכזו, שאין לה מרכז ברור ומוגדר?

את הבחירה לבסוף עשינו אולי בצורה הכי מטופשת, אבל הכי מוצלחת שיכלה להיות - בחירה באמצעות אטרקציה.

ליתר דיוק, זכרתי (כאשר עברנו על רשימת המלונות הזמינים בתאריכים) שלפני מספר חודשים ראיתי תמונות ברשת של אקווריום ע-נ-ק שמקשט לובי של מלון וזכרתי במעומעם כי מדובר בברלין. גיגול קצר העלה שאכן כך הוא הדבר ומלון ראדיסון בלו באלקסנדרפלאץ אכן מתהדר באקווריום הגלילי הגדול ביותר בעולם שנמצא בתוך מבנה.

בכל מקרה, נכנסנו למלון, התפעמנו מהאקווריום (שהוא באמת נפלא ומשמש כתפאורה לארוחת הבוקר, ללובי, למעליות כמו גם לכל החדרים במלון שפונים לתוך הלובי), לקחנו מפה והתחלנו לטייל.

מזג האוויר, שחששנו שיהיה גרוע בערך כמו זה של שטוקהולם בנובמבר, הוכיח דווקא שהוא סביר לחלוטין עם טמפרטורות של קצת יותר מעשר מעלות, שמש ואפילו עצים שעדיין לא השירו את עליהם. החלטנו, למרות אהבתי הרבה להיסטוריה בכלל ולמלחמת העולם השנייה בפרט, לא להעמיק יותר מדי בסיורי מוזיאונים ומור"קים כאלו ואחרים אלא לנסות ולהסתובב כמה שיותר.

כך שהספקנו להיות ב-East Side Gallery (הקטע הארוך ביותר מחומת ברלין שעדיין עומד על תילו ומשמש כמוזיאון), בצ'ק פוינט צ'ארלי (שהיתה מעניינת, אבל יחד עם זאת משעממת משהו. אני מניח שלראות את המקום לפני 1990 היה מעניין הרבה יותר), מוזיאון אומנות המוקדש לאמיל נולד (אותו הבלונדה אוהבת במיוחד, במיוחד את ציורי האלפים שלו) וכמובן הרייכסטאג, שער בראנדנבורג (הממש לא מרשים, אגב) ושלל חנויות.

גילינו שהצד המזרחי מעניין וחי הרבה יותר מהצד המערבי של העיר (לפחות החלקים בהם אנחנו בילינו). קרוייצברג זה פשוט איזור ענק של בוהמיה וחיים צבעוניים.

לגבי אוכל - חוץ מהשניצל הווינאי (המוצלח באופן מפתיע) שאכלנו על המסעדה (המפתיעה כשלעצמה) ששוכנת על גג הרייכסטאג, לא ממש הרגשנו צורך להעמיק את המסע למאכלים מזרח/מרכז אירופאיים. עם זאת, גילינו מה שהוא (כנראה) סוד גלוי - את המסעדה הוויאטנאמית המ-ד-ה-י-מ-ה מסייה וונג. אי אפשר להזמין מקומות, לרוב יושבים ליד שולחנות שחולקים עם אחרים, צפוף ורועש אבל.. מוזיקה נפלאה, טבחים ומלצרים נפלאים, מקום פשוט כיפי והאוכל.. לא פחות ממדהים. אכלנו שם פעמיים ביומיים וחצי, בכל פעם מנות שונות לחלוטין וכולן ללא יוצא מן הכלל היו מצויינות. לא נותר אלא להצטער ששטוקהולם לא התברכה אף לא במסעדה וייטנאמית מוצלחת אחת לרפואה.

לגבי ההסתובבות - מעבר למערכת התחבורה הציבורית המשומנת היטב (גם אם מסובכת למדי עם שילוב של רכבות עיליות/תחתיות/טראמים ואוטובוסים שמשתלבים זה בזה בצורה לא ממש קלה להבנה), העיר שטוחה ואידאלית לשכירת אופניים. כך שמומלץ בחום לשכור ולהמנע עד כמה שאפשר בנסיעה בתחבורה תת-קרקעית כי זו צורה בטוחה לפספס הרבה מאוד מקומות מעניינים.

קשה אגב גם להמנע מקונטקסטים היסטוריים. הבלונדה לא פעם ולא פעמיים הזהירה אותי שהגרמנים לא יאהבו את חוש ההומור השחור שלי, אבל לפעמים אי אפשר להתאפק. לדוגמא, כאשר עומדים ברייכסטאג בכניסה והשומרת צועקת על כולם להכנס כדי להצטופף בחדר המעבר (שכולל שתי דלתות זכוכית וצריך לסגור אחת לפני שהשנייה נפתחת), הסתכלתי למעלה ושאלתי את הבלונדה אם היא חושבת שעכשיו נקבל מקלחת.

או כאשר ראינו את כמות בתי הקפה ודוכני הספרים בסביבת אלכסנדרפלאץ (ובכלל) הודעתי לבלונדה שאני רואה שהגרמנים הם אנשים מתורבתים ובעלי שלל תחביבים - קריאת ספרים, שתיית קפה והמתת יהודים באמצעות גז.

אבל את החלק המשעשע (?!) שמרתי לסוף - כאשר ראינו את האנדרטה (המדהימה) לזכר היהודים שנרצחו בשואה הלכתי לקרוא את השלט שעומד וראיתי שהוא מסתיים בכתובת האומרת כי "Up to 6 million jews that were murdered during the holocaust". אז פניתי לבלונדה ושאלתי - "הבנת? Up to. כאילו - אנחנו לא ממש סגורים על המספר אבל מ-ק-ס-י-מ-ו-ם 6. סביר להניח שפחות, לא?"

בקיצור - מומלץ בחום (למרות שאני מניח שאנחנו פחות או יותר האחרונים, בשבדיה כמו גם בישראל, שגילו את ברלין).

והנה, כמה תיעודים ויזואליים:

אי המוזיאונים על הנהר, ליד אלקסנדרפלאץ. מימין זוהי הקתדרלה הגדולה ביותר בברלין

(גם הפרוטסנטים רצו להראות לקתולים שיש להם בניינים גדולים, טענתי בפני הבלונדה. אח"כ ראינו שזו בדיוק הסיבה שבנו אותה)

כל ברלין היא אתר בנייה אחד גדול. כרגע הם עסוקים בהוספת קו נוסף לרכבת התחתית בלב העיר

השער המפורסם. כאמור - בהשוואה לפריז ולרומא, הארכיטקטורה הגרמנית לא ממש עושה לי את זה..

אנדרטת הזכרון לנרצחים היהודים בשואה. באמת מרשים (ומתחת לאנדרטה יש מוזיאון תת קרקעי)

תנופת בנייה, כאמור. הנה יער מנופים טיפוסי כמותו רואים כמעט בכל פינה בעיר

צ'ק פוינט צ'ארלי. עד לפני 23 שנים זה היה מקום מטיל מורא. היום זו מזכרת תיירים עלובה למדי

משמאל - הטוב ביותר שמזרח גרמניה הצליחה לייצר (אגב, החלק המערבי של אותה חברה, שהופרדה אחרי המלחמה, הצליחה קצת יותר)

מימין - הטוב ביותר שמערב גרמניה הצליחה לייצר

האקווריום בלב הלובי. ייחודי ופסטורלי

המשקאות במסייה וונג. מעולים כמו האוכל

את החנות הזו ראינו בערב בדרך למלון. צילמתי כי פשוט הדהים אותי שמגיעים לגדלים כאלו בבגדים (ואירוני שזה יושב בדיוק ליד סניף מקדונלדס)

אלקסנדרפלאץ. מגדל הטלוויזיה אגב, שהיה אמור להיות גאוות מזרח גרמניה, הפך לבדיחה לאחר שהתברר שהוא מטיל צל ענק בצורת צלב

איסט סייד גלרי. קצת מחוץ למסלול של שאר הדברים אבל שווה ביקור (ומהצד השני, מלא בציורים של אמנים שונים מרחבי העולם)

זה אולי מקטע החומה הכי מוצלח שראינו. משעשע למדי

כיפת המראות שיושבת על הרייכסטאג. זה ביזארי ומעניין ולא ממש ברור למה הם עשו את זה, אבל זו יופי של אטרקציה (ובחינם)

השניצל במסעדה שליד הכיפה שרואים בתמונה מעל. נוף מוצלח (למרות שיש להגיד את האמת - ברלין היא לא עיר מעניינת במיוחד למבט מגבוה)

הנקע ברגל (שאכן היה גרוע למדי, אני חושב שהכי גרוע מזה שנים ארוכות - עדיין כואב שבוע אחרי) לא הפריע לבסוף ואכן נסענו.

לברצלונה הגענו בערב ושם גילינו את ההפתעה החיובית הראשונה - נמל התעופה של ברצלונה שהיה יעיל ביותר מהירידה מהמטוס ועד ההגעה למונית (וכמות מטורפת של מוניות, מדהים).

גם במונית הופתענו לטובה - נהג חביב, מסביר פנים, עם מונה מסודר שאפילו מקבל כרטיסי אשראי. האם באמת הגענו לספרד? מצאתי את עצמי תוהה.

הדרך למלון דווקא לא היתה מיוחדת, אני והבלונדה הסכמנו שאפשר לחשוב שאנחנו בכל עיר דרום אירופאית אחרת, סך הכל די גנרי (בפרברים לכל הפחות) אבל עדיין - נפלא להגיע לאקלים ים תיכוני בדיוק כששטוקהולם מתכנסת לה לאקלים החורף.

המלון עצמו היה פשוט נפלא - קיבלנו סוויטה גדולה בקומה החמישית מחמש עם חדר שינה גדול, סלון, חדר אמבטיה ענק (לוקסוס כפול בהתחשב בכך שאין לנו אמבטיה בבית כבר שבועיים וחצי בעקבות השיפוץ) ועם נוף אל העיר.

בנוסף להמלצות הטובות שקיבלתי בתגובות בבלוג (ושוב תודה לכל הממליצים) עזרו לי גם ר', החבר הישראלי שבילה זמן רב בספרד, Crazyvet שחיה כמה וכמה שנים שם כמו גם אחותי שתחיה, שטעמה במסעדות מוצלח כמעט כמו טעמה בבחירת אחים.

את היומיים וחצי הבאים בילינו באכילה משובחת, טיולים מוצלחים, קצת קניות והרבה מנוחה. מדהים כמה פשוטים החיים בלי הילדים (למרות שאחרי 24 שעות כבר מתחילים להגעגע).

ועכשיו, להמלצות

מסעדות

אכלנו במספר מסעדות, שתיים שעליהן אני רוצה להמליץ מאוד בחום הן:

La Taverna Del Clinic - הטאפאס המדהימים ביותר שיצא לי לאכול מאז ומעולם. גם בצורת ההגשה וגם בטעם. הבירה מעולה, המקום מסביר פנים אבל קטן למדי, כך שמאוד כדאי להזמין מקום מראש (למרות שגם לשבת על הבאר היה ממש נחמד).

והנה, בשביל לסבר את העין ולחמם את הקיבה, כמה תמונות מהחוויה במקום:

חופשי על הבר - עם הגבינות כתפאורה לאוכל

נקניק קשה ופרוסות רגל חזיר מעושנות - מעדן מופלא

הספרדים עושים הרבה דברים טוב, אבל לחם זה לא הצד החזק שלהם

הלחם הסטנדרטי הוא לחם יבש עם טונה של שמן זית ועגבנייה טרייה שגוררה מעליו

במקרה הזה, איכות החומרים היתה כה טובה שזה באמת היה טעים

ה"פטטס ברווס" הכי טעימים שיצא לי לאכול אי פעם. נאם נאם

התפאורה מאחור - בקבוקי יין בני 50 ורגלי חזיר מחכות לשימוש

וכאן עובדים במרץ להגיש עוד נתחים מהרגל. אסור לפספס את מכלי הבירה הענקיים מעל הבאר

הנקודה החלשה של המקום - הקינוחים. יקר ולא ממש מרשים (בלשון המעטה)

איפה גלידה איטלקית נורמלית כשבאמת צריך אותה?

Salamanca - במבט ראשון, זו נראית כמו מסעדת מלכודת תיירים קרובה לחוף הנפלא של ברצלונה. אבל בעקבות ההמלצה (ושוב תודה, Crazyvet) ידענו שכדאי למרות המראה הראשוני להכנס ולא התאכזבנו - הפאייה הכי טובה שאי פעם אכלתי (אני חושב שזה אומר משהו שהפאייה שקיבלנו נראתה במציאות טוב בהרבה ממה שהיא נראית בתמונות של רוב המסעדות האחרות).

וגם כאן, כמה תמונות:

שוב הלחם עם שמן הזית והעגבנייה - הפעם בגרסא חסרת טעם ופואנטה

הזיתים, דווקא, היו מעולים

סלט למנה ראשונה - טעים ומרענן. אני חושב שזה הסלט הכי טוב שיצא לי לטעום מחוץ לישראל ואיטליה (במסעדה)

ופאר היצירה - מעורר תאבון ופשוט נפלא

ונראה אף יותר טוב על הצלחת

ואין כמו קפה קטן לסיום הארוחה, לפני הטיול הארוך מסביב לחוף ולנמל

מקומות

כאמור, לא ממש באנו בשביל לחרוש את העיר, רצינו ספ"ש באיזי עם אוכל טוב, קצת קניות ומקומות יפים.

אני יכול להתחיל במה לא - La Ramblas מבחינתנו ממש לא מרשים או מעניין, סתם רחוב גדול ורועש עם המון תיירים ובלי שום עניין אמיתי (חוץ מהשוק כמובן, שהוא חוויה מוצלחת במיוחד אם מגיעים מספיק מוקדם בבוקר לפני שההמונים גודשים אותו).

איזור הנמל והחוף ממש נחמדים לטיולים רגליים, במיוחד אני מניח בעונה הזו כאשר אין המונים שצובאים על החוף ומזג האוויר נעים מספיק כדי להנות משהיה ארוכה בחוץ.

חוץ מזה, כאוהבי גאודי שמחנו סוף סוף על ההזדמנות לראות כמה דברים שלו מקרוב. בהמלצת רבים התחלנו ב-Sagrada Familia. אין מה להגיד - אכן מדהים. המלצה חמה היא להגיע מוקדם (לפני תשע וחצי בבוקר) וכך נחסך תור ענק בכניסה (שהיום איטית מתמיד אחרי שהם הוסיפו בדיקות בטחון אחרי שאיזה מופרע ניסה לשרוף אותה לפני כמה חודשים).

ביקרנו גם בפארק גואל שהיה פשוט מקסים (האמת, השרה אווירה בדיוק כמו שרואים בויקי קריסטינה ברצלונה, כולל אפילו נגני ג'אז שניגנו נפלא לאור השמש בלב הפארק לרווחת הנוכחים).

אבל אולי הדבר הכי מוצלח של גאודי (ושאם חייבים לבחור אחד, הוא המוצלח מכולם), הקאסה באטילו. פשוט מדהים כי בניגוד לסגרדה פמיליה שמדהים ברמות המאקרו, כאן מדובר על רמת המיקרו - איך כל פרט ופרט בבית מעוצב ומחושב לפונקציונליות מקסימלית כמו גם לאסטתיות מדהימה. פשוט נפלא (ויקר, 17.5 יורו לבן אדם, כולל מדריך קולי אישי). גם כאן מומלץ (מאוד!) להגיע לפני עשר בבוקר וכך להמנע מתור ענק בחוץ.

וכמה תמונות גם כאן, צריך, לא?

הסאגראדה פאמיליה - אין מילים, מדהים בכל קנה מידה

ומה שיותר מדהים, שאחרי כמעט מאה שנה הם עדיין רחוקים כמה עשורים מסיום (וגם הסיום הזה יהיה פשטני בהרבה ממה שגאודי תכנן)

מה שמיוחד בתמונה היא שהבלונדה (שלא מלאו כזכור 33 ב-11/11/11) הצטלמה בתמונה הזו בדיוק כאשר השעה היתה 11:11:11

הדרך לפארק גואל - חתיכת עליה (וכאן גיליתי שמדרגות נעות עובדות גם בחוץ!)

הגשר המפורסם בפארק גואל

והכניסה הראשית של הפארק, בה נמצאת גם הלטאה המפורסמת של גאודי

ושוב, אבל מלמטה

טעימות מבית באטילו - אין אף לא קו ישר אחד בכל העיצוב הפנימי או החיצוני (מלבד בגג הפנימי)

הערות כלליות

תחבורה ציבורית - פשוט מדהימה. אני מגיע משטוקהולם, שלא נחשבת בדיוק למפגרת מבחינת רמת התחבורה הציבורית אבל עדיין - התחתית של ברצלונה מהירה, דייקנית, מגיעה בתכיפות, נקייה, מוארת וזולה (בערך שליש ממה שזה עולה בשטוקהולם). כרטיס משולב של 10 נסיעות בכל התחבורה הציבורית של ברצלונה (כולל אפילו עד לשדה התעופה) ב-8.5 יורו בלבד.

נמל התעופה - מעולם לא ראיתי בידוק בטחוני יעיל או מהיר כל כך. מדהים לראות כל כך הרבה אנשים שמצליחים לעבור בידוק בטחוני מקיף כה מהר (בעיקר בזכות תכנון המקום). כמו גם, הטרמינל החדש פשוט נפלא. קודוס לספרדים.