אני מניח שאף אחד מכם לא פספס את הדרמה המתרחשת בימים אלו בעניינו של "מעריב", העיתון שהחל כמרד נגד יד הברזל של משפחת מוזס, הפך לכלי התקשורת הכתוב הנפוץ בארץ למשך שלושה עשורים ומאז החל בירידה איטית אך מתמשכת אשר הפכה לגסיסה של ממש בימי נמרודי העליזים. גסיסה זו, כך נראה, הולכת לבוא לסיומה עם מוות כואב ועלוב כחלק מקריסת האמפריה של נוחי דנקנר.

שתי האלטרנטיבות העומדות בפני העיתון, זו נבלה (סגירה מיידית והשארת חובות אדירים לקרנות הפיצויים והפנסיה של העובדים) וזו טרפה (הפיכת "מעריב" לשופר הימין הקיצוני תוך פיטור כל עובדי העיתון, שוב תוך הלנת החובות לפיצויים/פנסיה ואולי העסקה מחדש של חלקם הקטן כעובדי קבלן ב"מקור ראשון", או העסקה בתנאים גרועים מאלו שהם מועסקים היום).

אני התחלתי את דרכי ב"מעריב" כאשר הפכתי לכתב שלהם בסקנדינביה אי שם בנובמבר 2006, אחרי שנה וחצי של כתיבה עבור "גלובס" בתפקיד דומה. מאז כתבתי קצת יותר ממאתיים כתבות. מאיזוטריות ועד עמוקות, מסיקורים מרגשים (כמו טקסי הנובל בהם זכו ישראלים) ועד למזוויעים (כמו פיגועי הטרור באוסלו ואוטויה לפני קצת יותר משנה), סיקרתי משברים (כמו סיפור "גניבת האיברים") וסיקרתי הצלחות (כמו הקמתה של יצרנית מכוניות העל השבדית קואניגסג). הכרתי הרבה אנשים מהמערכת ולמדתי להעריך את העבודה הקשה שבהרמת עיתון יומי שנלחם מדי יום ביומו על תקציבים ועל היכולת לספק את המערכת הדרושה בכדי שחומר יגיע ליעדו.

למזלי הגדול, מדובר אצלי בתחביב שהפך למקצוע צדדי, כך שבעיות התשלומים ב"מעריב" ("שוטף פלוס 30" לפרילאנסרים זה הסטנדרט וגם על זה אי אפשר בדיוק לסמוך, כבר יצא לי לראות כמה שוטף פלוס 90) לא ממש מפריעה מעבר לעיקרון שבדבר. לשמחתי גם עובדי המערכת ובעיקר עורכי דסק החוץ נלחמים כאריות בכדי לדאוג שגם אלו שנמצאים בתחתית "שרשרת המזון" (פרילאנסרים בכלל, פרילאנסרים בחו"ל בפרט) יקבלו את המגיע להם.

לצערי, עם כל הרצון והנסיונות מסופקתני שאלו שנלחמים עבור אלו שנלחמו עבורי יצליחו להשיג עבורם את כל המגיע להם. חבל גם שרובם ככולם יעזבו כנראה את המקצוע (הרי זה לא שמצבם של כלי התקשורת המודפסת האחרים, מלבד איזה בטאון ממשלתי בחסות מיליארדר קזינו אמריקאי, מזהיר במיוחד) והתקשורת הישראלית תאבד הרבה מאוד כשרון כמו גם כלי מרכזי בשמירה על הדמוקרטיה הישראלית, שגם כך נמצאת, כך נראה, על כרעי תרנגולת.

זה סיפור אנושי טראגי, זה סיפור על יצרי נקמנות ואינטרסים זרים של בעלי הון מושחתים יותר או פחות וזה סיפור על התקשורת הישראלית, שבשילוב מופלא של השתנות אופי צריכת התקשורת, תחרות לא מאוזנת ויותר מדי אינטרסים שלא קשורים למטרה שלשמה קיימת העיתונות, הביאו אותנו למצב בוא אנו נמצאים היום.

היום, בגמר הגדול של ה-Melodifestivalen, נבחר השיר המנצח (על ידי חבר שופטים מ-12 מדינות פלוס 2.5 מיליון מצביעים, כן השבדים לוקחים את ההכנות לאירוויזיון מאוד מאוד ברצינות).

לזוועה הנוכחית (שנשמעת כמו העתק זול של שירי דאנס מהניינטיז) קוראים Euphoria והוא מבוצע על ידי הזמרת השבדית ממוצא ברברי לורין, ביחד עם בחור שחור שתפקידו בכוח לא ברור. בכל מקרה, ברור שאירוויזיון הוא מקום לשלל קיטש ושירה גרועה אבל עדיין. 

מי שרוצה לצפות בחוויה (ואולי להמליץ לה על שיעורי ריקוד), מוזמן:

כן, זו התוצאה הסופית של 6 תחרויות ענק, 40 שירים (רובם נעים בסקאלה שבין המגוחך לפאטתי) ומיליוני מצביעים.

אבל, אם נסתכל על הצד החיובי, מ-40 השירים הללו היו שניים שדווקא הבליחו לטובה ועזרו לי לגלות שתי להקות חביבות במיוחד שהמוזיקה שלהן (בלי שום קשר לניסיון להגיע לאירוויזיון) מעניינת מספיק כדי להמשיך לבדוק הלאה.

הראשונה היא Abalone Dots עם השיר המוצלח והמלודי. תנו לשיר לרוץ שתי דקות לפני שאתם שופטים)

השני הוא השיר של להקה בשם Top Cats, שהופיעה עם השיר הקליט Baby Doll:

במסגרת המצעד הבלתי פוסק של חוקי הטמטום הפוקדים את מדינת ישראל בקצב מדהים ומדאיג כאחד, היום התבשרנו שבא מזור לכל הבעיות החברתיות, יוקר המחייה, שחיקת מעמד הביניים כמו גם בעיית האבטלה אצל בני המיעוטים. בחסות הכוכב העולה, השר לתשתיות לאומיות (שכבר פתר עניינים פעוטים אחרים כמו הובלת הגז ממצרים) נקבל:

תחנות כוח כשרות למהדרין

העלות הפעוטה (כמה מאות מיליוני שקלים, בקטנה) שכמובן תגולגל על הציבור היא הבעיה הקטנה בסיפור החלמאי בריבוע (ועוד קצת הזה) שהוא כפייה חרדית בצורה המגוחכת (ועם זאת המפיחדה) ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

מאז שקראתי את הקטע הזה הדבר היחיד שמתנגן לי בראש במשך היום הוא המערכון הנפלא של "זהו זה" (אותו לא מצאתי ברשת, מי שמוצא קישור ויכול להביא - תבוא עליו הברכה) בו מוני מושונוב הוא פקח טיסה בנתב"ג, דובל'ה גליקמן הוא רב שעומד עם השעון לידו, סופר את השניות לשבת וכאשר מגיעה השבת מכריז בכל שמח "שבת שלום!" ומוריד את השאלטר, מה שמכבה את האורות במסלולי השדה וגורם להתרסקות המטוס ש(גידי?) מטיס.

מישהו כתב בתגובות - "אני לא יודע אם לצחוק או לבכות". לצערי הדברים הללו כבר מזמן עברו את תחום האיזוטריה המצחיקה והפכו לאמת מבהילה של הדרך בה הולכת מדינת ישראל.

במצרים, מוצאים בלוגריות שמתפשטות במחאה על היחס לנשים ובנסיון לשפר את מעמד האישה במדינות ערב.

בישראל, מוצאים רבנים שמודיעים כי על חיילים דתיים להמנע מ"שירת נשים" גם במחיר של מוות מול כיתת יורים.

בערב הסעודית, בין החשוכות בכל הקשור לזכויות אדם, מודיעים שסוף סוף יתנו לנשים זכות לבחור ולהבחר.

בארץ, מאות של משפחות (חילוניות!) מבלות ספ"ש שלם ללא מים בבתים בגלל שקבוצת חרדים במקום מונעת תיקון תקלה בצינור הראשי (כדי לא "לחלל שבת").

בתוניסיה, עולה מפלגה מוסלמית לשלטון בצורה דמוקרטית, לראשונה בהיסטוריה, ולמרות החששות מודיעה כי היא תשמור על חופש הבחירה של האזרחים כיצד לחיות את חייהם.

בישראל, הכנסת מציעה ולפעמים גם מחוקקת חוק אחר חוק אחר חוק אחר חוק אחר חוק אחר חוק אחר חוק שקוטעים עוד ועוד עמודי יסוד במהות הדמוקרטיה הישראלית (שגם ככה עומדת על כרעי תרנגולת) ומחליפה בשלטון רוב ביריוני ודורסני כלפי המיעוט.

יש עוד הרבה דוגמאות (הטרוריסטים, חלקם אף חיילים, שעדיין נקראים בשם המכובס "תג מחיר". פלפולים משפטיים אינסופיים על פינוי מבנים לא חוקיים של מתנחלים בשטחים, כאילו מדובר באיזו סוגיה משפטית סבוכה ולא בבריונות פושעת לשמה ועוד ועוד ועוד).

עצוב.