היום העשירי - יום שלישי, העשירי בספטמבר 2006

התעוררנו יחסית מוקדם במיטה הענקית והנפלאה. בחוץ שוב זרחה השמש והאירה את הנוף המדהים מסביב.

הסתבר שהמלון מציע, בין השאר, קיאקים, סוסים ועוד דברים רבים, כולם כלולים במחיר החדר. עדיין היינו לבד, ולכן החלטנו לאכול ארוחת בוקר, ואז לקחת קיאק ולחתור לכיוון החוף שאפשר היה לראות מלמעלה.

להוריד את הקיאק למים מהמזח היה סיפור לא פשוט (המזח נמצא על שפך נהר, שמוביל אחרי כמה מאות מטרים לאוקיינוס האטלנטי) אבל בסופו של דבר הצלחנו. חתרנו לחוף, שם השארנו את הקיאק והלכנו לטייל - לגמרי לבדנו.

אחרי שעה בערך חזרנו. החזרה היתה, מסתבר אתגר לא פשוט. הזרימה החזקה של הנהר לאוקיינוס הפכה את החתירה במעלה הזרם לקשה ביותר, ולקח לנו כמעט עשרים דקות לעבור את שלוש מאות המטרים בחזרה למזח.

עייפים ומרוצים, צללנו בחזרה לבריכה הנפלאה. אחרי כן התקלחנו, לקחנו את הפקלאות והמשכנו בדרכנו הלאה.

המשכנו צפונה, והגענו אחרי כמה שעות (ועוד כמה נהרות ודרכים לא-דרכים) לעיירה קטנה בשם Islita שאמורה להיות "עיירת אומנות". לא מצאנו שום דבר מעניין במיוחד במקום והמשכנו עד שהגענו לעיירה בשם Samara (כן, כמו השם של הילדה ב-The Ring). העיירה יושבת לחוף האוקיינוס האטלנטי, ובעונת התיירות מפוצצת בתיירים.

עם זאת, במקרה שלנו המקום היה כמעט ריק (בכל זאת, העונה הגשומה) כך שמצאנו חדר במלון של בחור גרמני ללא בעיה מיוחדת.

הדבר המעניין ביותר שקרה במקום היא העובדה שבשעות הערב המוקדמות נפסק החשמל. לחלוטין. בכל העיר, ולא חזר עד לשעות הבוקר המוקדמות. את ארוחת הערב אכלנו במסעדה לאור נרות, ופשוט חזרנו למלון והלכנו לישון לאחר מכן (והתעוררנו בארבע לפנות בוקר, כאשר חזר החשמל וכל המנורות בחדר נדלקו).

היום האחד עשר - יום רביעי האחד עשר בספטמבר 2006

מ-Islita נהגנו במשך כמה שעות, ועלינו בדרכים לא דרכים על ההרים במרכז קוסטה ריקה, במטרה להגיע לעיירה Santa Elena.

העיירה יושבת בנקודה במקום יפהפה, עם נוף מדהים מסביב, עם מטעי קפה, נהרות והרבה הרבה ירוק בעיניים.

אחר הצהריים הלכנו לעשות "סיור קפה" אצל "Don Juan":

הבלונדה קוטפת פולי קפה טריים כחלק מהסיור. הידעתם שצמח קפה מסוגל להפיק קפה במשך מאה שנים?

בערב אכלנו ארוחת ערב במסעדה מגניבה ביותר, אשר מהווה בניין שלם (שהוא גם מלון) ובאמצעה צומח עץ ענק (כך שיושבים למעשה בין הענפים). חוויה משעשעת למדי.

באותו היום הזמנו גם מקומות לבוקר אחרי, לדבר שהיווה את הסיבה העיקרית שהגענו לשם - ה-Sky Trek.

היום השניים עשר - יום חמישי, השניים עשר בספטמבר 2006

קמנו מוקדם מאוד בבוקר, אכלנו ארוחה מהירה והלכנו לנקודת האיסוף של ה-Sky Trek. שם פגשנו עוד זוג (שהסתבר שהם ישראלים. עולם קטן, הא?) וביחד לקח אותנו המיניבוס.

כל עניין ה-Sky Trek (שיש עוד רבים וטובים כמותו בקוסטה ריקה, אך מדובר במקצועי, בטוח ובעל הנסיון הרב ביותר, למיטב ידיעתנו) הוא למעשה דבר שנקרא Canopy Tours - "טיסה" מעל ובתוך צמרות עצי יערות הגשם באמצעות אומגות ענקיות.

כמה ענקיות? הנה כמה נתונים.. בסך הכל בסיור היו 11 אומגות. הארוכה שבהן באורך של כמעט קילומטר. הגבוהה שבהן בגובה של כ-140 מטרים (כן, מאה וארבעים מטרים מעל הקרקע, באומגה) ובמהירה שבהן מגיעים למהירות של כ-75 קמ"ש.

הבלונדה באחת מהאומגות הקטנות יותר (שהיו בהתחלה, כאימון)

וככה זה נראה מהאוויר - צילום עצמי, מגובה של יותר ממאה מטרים מעל הקרקע (העצים שרואים הם עצים בגובה של עשרים או שלושים מטרים)

כל הסיפור לוקח בערך שעתיים (כי צריך גם ללכת קצת בין אומגה לאומגה) וזו חוויה שבהחלט אסור לפספס. שווה כל רגע!

אחרי שנגמר הסיפור לקחנו את האוטו ונסענו בחזרה לסאן חוזה, וזאת בכדי להחזיר את האוטו לחברת ההשכרה ביום אחרי.

בסאן חוזה עשינו טעות - ולקחנו חדר ("פרטי") באכסניית Costa Rica Backpackers, שאמנם נחשבת לפופולארית ביותר בסאן חוזה אבל בהחלט ידעה ימים יפים יותר (אולי בשיפוץ האחרון שהיא עברה, לפני איזה עשור וחצי או שניים)

מה אני אגיד לכם - אם היינו צריכים הוכחה לכך שאנחנו כבר לא Backpackers ושהימים הללו, מבחינתנו, עברו כבר מזמן - קיבלנו אותה שם.

את הערב העברנו בהסתובבות ברחובותיה המלאים עד אפס מקום של סאן חוזה (ושם גילינו תופעה מעניינת - מסתבר שפעילות מאוד פופולארית של תושבי העיר היא לעמוד בתור לכספומט. זה פשוט לא יאומן, ליד כל כספומט רואים תור של עשרות על גבי עשרות אנשים).

את הערב סיימנו בכפה נחמד מאוד שהוא גם מרכז למכירת עבודות אמנים (הבלונדה קנתה צמיד ושרשרת) וגם מועדון ג'אז חי.

נשארנו כמה שיכולנו, כי ממש לא רצינו לחזור ל-Backpackersä, אבל בסופו של דבר חזרנו, והלכנו לישון, מקווים שלא נתעורר עם פשפשים, פרעושים או סתם הרגשת גועל נפש כללית.

הבלונדה בספ"ש שלה עם החברות בטאלין (פשוט מדהים - חבילה שכוללת הפלגה באותה מעבורת שאנחנו הפלגנו בה לטאלין, הסעה למלון מחוץ לטאלין, שני לילות בסוויטה עם ג'אקוזי, full-board במלון וכל טיפולי הספא של המלון בצורה חופשית, כולל עשרות סוגי מסאז'ים, מינרלים, בריכות, סאונות וכו' וכו' והעברה בחזרה לשטוקהולם - כל זה בעלות של פחות מ-2500 קרונות או 1300 ש"ח).

לכן, זה בהחלט זמן מצויין לנצל את ההזדמנות, לשבת קצת מול המחשב ולהחזיר את החוב - סיכום המסע שעוד לא סופר לטיול בקוסטה ריקה.

אז.. איפה הפסקנו?

היום השמיני - יום ראשון, השמיני בספטמבר, 2006

להתעורר בבוקר עם הר געש מול הפרצוף זו חוויה מעניינת למדי. גילינו גם שהרעמים והגרגורים של ההר אינן מפסיקים אף לא לרגע אחד, למרות שקשה יותר לשמוע אותם ביום:

ככה זה נראה ביום ממרפסת החדר שלנו.

החלטנו להקדיש את היום הזה לפעילות קצת יותר אקטיבית מאשר הנסיעה באוטו, שהיתה מנת חלקנו במשך ימים כה רבים. המטרה היתה כניסה ל-Arenal Observatory Lodge, פארק/מלון ששוכן יותר קרוב מכל אחד אחר לצלע ההר. משם, ממשיכים ברגל לטיול של כמה שעות במעלה Cerro Chato, ההר/גבעה השכן של Arenal, שהוא עצמו הר געש כבוי. הסיבה לטיפוס (מעבר לחוויה עצמה - טיפוס דרך ג'ונגל ובוץ במעלה כמה מאות מטרים טובים של גבעה תלולה בחום הטרופי), היא אגם גדול שמתחבא לו במכתש שבראש ההר. כמו כן, בימים בהם יש ראות טובה, זהו המקום הטוב ביותר והקרוב ביותר לצפייה באיזור הפעיל של הר הגעש מהקרקע.

שלט בכניסה ל-Arenal Observatory Lodge. אהבתי (ולו רק היו מאמצים זאת בכל מקום בו האדם נפגש עם הטבע)

הגענו עם האוטו לאיזור החנייה, נעלנו נעלי הליכה (וטוב שעשינו כך), לקחנו בקבוקי מים (ומאוד טוב שעשינו כך) ויצאנו.

הטיפוס עצמו, למזלנו, לא היה קשה במיוחד. בימים שבהם יורד גשם הטיפוס חלקלק ומלכלך כמו שרק טיפוס במעלה ג'ונגל טרופי שקוע בבוץ רטוב יכול להיות. הבוץ אמנם היה לח, אבל לא מספיק כדי שנהפוך לגושי בוץ מהלכים.

עם זאת, היה חם ולח מאוד, וההגעה למעלה לא ממש קלה (יש, פחות או יותר, שלטים שמורים את הדרך במעלה ההר, דרך צמחייה עבותה וטיפוס תלול למדי), ובכל זאת, אחרי שעתיים וחצי טיפוס, הגענו:

דוגמא לאיך שנראה ה"שביל"

האגם בראש ההר. הירידה אליו היתה סיפור של עוד שעה לפחות. החלטנו לוותר על התענוג ולחזור למטה במקום

הריאות מסביב, עם זאת, לא היתה טובה (אפשר לראות בתמונה למעלה את הערפל) כך שאת ארנל לא ראינו בכלל (כן, זה חרוז, פחות או יותר).

עוד שעה וקצת והיינו בחזרה למטה, שמחים, טובי לב ומלוכלכים למדי (הבלונדה החליקה על התחת פעם אחת בדרך למטה. גם אני).

וככה זה נראה מהשביל (הפרשי הגובה בתמונה קצת מטעים, Cerro Chato הוא בערך חצי מגובהו של הר הגעש):

חזרנו ל-Observatory Lodge, ישבנו על הטראסה הענקית שלו שצופה על הפנורמה מסביב ונותנת את נקודת הצילום המיושבת הכי מוצלחת על ההר, ואכלנו לנו ארוחת צהריים בצילו:

קוסטה ריקה ידועה מאוד ב-Hanging Bridges. ישנם עשרות אתרים בהם מפעילים פרטיים כאלה ואחרים בונים מערכות שבילים בתוך הג'ונגל, ומשלבים בתוכם גשרים תלויים, כשהמטרה היא להסתובב מעל ובתוך ה-Canopy שלו במקום מתחת. מקום אחד שהומלץ לנו נמצא קרוב למדי לאיזור ארנל, וכך מצאנו את עצמינו (אחרי נסיעה בכביש התלול ביותר בו נסעתי מעולם, לפחות עד לאותו היום) בכניסה לאיזור האתר.

טיול של שעה הניב כמה מסקנות, ביניהן שאחרי טיול של שעות בג'ונגל אמיתי, טיול בג'ונגל "מסודר לתיירים" לא ממש מרגש במיוחד. מסקנה שנייה היתה, אחרי שהבלונדה ואני התנסינו בלקפוץ על הגשרים התלויים בגובה עשרות מטרים מעל הקרקע, שכדאי לפעמים לקרוא את הפרוספקט שמחלקים בכניסה (שהודיע, באותיות של קידוש לבנה, שאסור לקפוץ על הגשרים). נו, מילא:

הבלונדה עושה את מה שאסור לעשות

הצמח הזה גדל לו על ענף/שורש מת שתלוי בערך ארבעים מטרים באוויר (אפשר לראות את צמרות העצים האחרים הרחק מתחת)

הבלונדה נחה מעט. הקרקע אי שם שלושים או ארבעים מטרים מתחתינו

משם חזרנו למלון, שמחים וטובי לב. החלטנו שאת שארית היום נבלה ברביצה בריאה באיזור הבריכה הנפלא של המלון.

בחדר גילינו כי החדרנית שלנו (מאוחר יותר הסתבר שזה רוב מכריע של החדרניות במלונות הטובים) עברה קורס אורגינמי למגבות, וגם מאוד אוהבת לפזר פרחים בשפע (נראה נחמד מאוד, אבל להצליח להעיף מהמגבת את כל הפרחים לפני שמשתמשים בה הופך לטרחה בשלב מסויים):

מי שלא מצליח להבין מה הולך כאן - יש לב עשוי משתי מגבות, ובו יש מעין ברבור עשוי משתי מגבות נוספות. כל הפרחים שרואים הם פרחים אמיתיים

ואכן, נאמנים להחלטתינו, בילינו את שארית אחר הצהריים בבריכה, בצילו של הר הגעש:

בערב היינו במסעדת הבשר הטובה ביותר שיצא לנו לראות בקוסטה ריקה (באופן מפתיע, הבשר שם ממש לא משהו. הם הרבה יותר טובים בכל הקשור למאכלי ים ופירות).

היום התשיעי - יום שני, התשיעי בספטמבר 2006

עזבנו את המלון ונסענו מערבה. המטרה - להגיע לעיירה קטנה ורחוקה למדי בקצה הדרום מערבי של חצי האי במערב קוסטה ריקה, שם החופים אמורים להיות נפלאים והאווירה נפלאה.

לו רק ידענו מה מצפה לנו.

העונה, כאמור, היא העונה הגשומה. במיוחד בחלק המערבי של קוסטה ריקה, שם מצויים נהרות בשפע והרים, הדבר אומר שדרכים אשר פנויות וקלות למעבר בקיץ, הופכות לבלתי עבירות לחלוטין בחורף.

הוסיפו לכך דרכים תלולות ביותר, מחסור כמעט מוחלט בשילוט דרכים, אזרחים שנלהבים לעזור אבל כמעט אף פעם לא נותנים מידע מדוייק (או לא מבינים את השאלה) ותגיעו לנוסחה מנצחת. בשעתיים וקצת עברנו כמאה ועשרים קילומטרים. נותרו לנו, לפי המפה, עשרים עד שלושים קילומטרים למטרה. הבעיה היתה, שהעשרים-שלושים הללו כללו מעבר בשבילים שמסומנים כ-Offroad בלבד.

ולא, הם ממש לא מגזימים:

למה הבלונדה נכנסת לנהר עמוק עם זרימה חזקה? כדי לבדוק אם אנחנו יכולים לעבור שם עם הג'יפ. אין שלטים, אין נפש חייה, ואם לא נעבור מכאן נקבל עיקוף ענק

את הנחלונצ'יק הזה עברנו בלי הרבה בעיות. הוא היה אחד הראשונים והקטנים. אחריו הגיעו מפלצות כמו זה בתמונה למעלה, ואף יותר גדולים.

היה קשה, מאוד קשה למצוא את הדרך. פעמיים ושלוש הגענו לנהרות שהיה ברור כי אם ננסה לחצות אותם, אפשר יהיה להגיד שלום ולא להתראות לג'יפ, ואולי גם לנו. העיקופים הלכו והסתבכו, במיוחד כאשר, כאמור, אין את מי לשאול, אין שילוט דרכים וכל קשר בין המפה למציאות מקרי בהחלט.

לבסוף, אחרי כמעט ארבע שעות (של ניסיון לעבור 20-30 קילומטרים!) ויתרנו. נזכרנו כי בדרך ראינו מלון שנראה נחמד מאוד, גם אם הוא בוודאי לא יהיה זול במיוחד. התחיל כבר להחשיך, והדבר האחרון שרצינו היה להתקע בשומקום, עם נהרות שצריך לחצות ודרכים לא מסומנות והרים וגבעות מסביב, אז חזרנו לשם.

הגענו עייפים ורצוצים, אך זה היה הויתור המוצלח ביותר שעשינו בכל הטיול.

המלון עצמו - Casa Caletas - הוא מלון בוטיק חמישה כוכבים. למלון שמונה חדרים וסוויטה אחת בלבד. כל חדר עם מיטת king size עשויית עץ, סדינים רכים ממשי, ריהוט משובח ועוד. בריכה פסטורלית היושבת על קצה הצוק, ומשקיפה על האוקיינוס האלטנטי והג'ונגל מסביב.

הסתבר, שאנחנו אורחי המלון היחידים.

בחרנו לנו את החדר המוצלח ביותר, והשתקענו. לא לקח זמן רב עד שמצאנו את עצמנו, בדד לבד, בבריכה המדהימה:

צפינו בשקיעה, ואז חזרנו לחדר. המקלחת היתה עשויית שיש ומלאת מים חמים - בדיוק מה שהיינו צריכים. משם לארוחת הערב, על כורסאות רכות שיושבות על טראסה המשקיפה על הנוף הנראה לעיל. שוב, אנחנו האורחים היחידים, כך ששלושת אנשי הצוות במלון עובדים, למעשה, רק בגללנו (לא ממש מרגיש נוח, אבל מתרגלים).

הארוחה היתה פשוט מעולה, וזה בפני עצמו לא היתה הפתעה גדולה (מה שכן הפתיע היתה העובדה שיש להם את המצרכים לכל המנות בתפריט למרות שלא היו בכלל אורחים עד שהגענו, ואנחנו הרי לא הזמנו מראש אלא הגענו בהפתעה אחר הצהריים).

משם חזרנו לחדר, להעביר את הערב בצורה רגועה ונעימה, אחד בחברת השניה.

יותר מאוחר, החלה סערת ברקים. החלטתי שזו הזדמנות מצויינת לנסות ולצלם את הסערה (תרגיל צילומי מעניין), ואף יצאו כמה תמונות טובות עד שהבנתי כי לשבת ליד מקור מים (הבריכה) בנקודה הכי גבוהה באיזור כאשר סערת ברקים משתוללת סביבך זה לא בדיוק הדבר הכי חכם בעולם לעשות, ולכן חזרתי לחדר והלכתי לישון על המיטה הנפלאה.

היום השביעי - יום שבת, השביעי בספטמבר, 2006

קמנו מוקדם בבוקר (גם הלכנו לישון מוקדם, וגם זאת היתה התוכנית), ויצאנו אל הגן הטרופי הגדול של ה-B&B כדי לאכול ארוחת בוקר.

בעלי המקום לא היו שם. מי שכן היה הוא הילד בן ה-17 של הבעלים, שעוזר לנהל את המקום. הילד הזה פשוט מקסים. אדיב, נחמד ועד כמה שיכולתי לשפוט, אדם טוב לב. היה תענוג לשבת ולקשקש איתו קצת על המקום, על הטבע ואפילו על אביו.

ארוחת הבוקר היתה טעימה מאוד (הם אפילו מכינים את הלחם שלהם בעצמם, ועושים עבודה משובחת). מה שהיה נחמד הוא מתקן האכלת הציפורים שהם התקינו קרוב לאיזור ארוחת הבוקר. מדובר בעצם בפלטפורמת עץ שעומדת על עמוד. בראשה שמים כמה פירות (כמו בננות) ו.. החגיגה מתחילה.

הנה כמה מהציפורים היותר יפות שהגיעו לזלול:

שבעים ומרוצים חזרנו לחדר, לקחנו את הפקלאות ויצאנו לדרך.

בדרך ל-Arenal (זהו הר הגעש הפעיל ביותר בקוסטה ריקה, ובעצם בכל מרכז אמריקה), החלטנו לבקר במקום בשם La Paz Waterfall Gardens. זהו פארק פרטי, השוכן בלב ההרים והיער הטרופי, ובו 7 מפלי מים גדולים ומרשימים. בנוסף, הם מתהדרים בחוות הפרפרים הגדולה בקוסטה ריקה (בגודל של איצטדיון פוטבול אמריקאי), באיזור האכלה ליונקי דבש, בביתן זוחלים וצפרדעים גדול ועוד שלל אטרקציות.

הדרך לשם לקחה כמעט שעתיים של נסיעה בכבישים צרים ומתעקלים במעלה הגבעות, ואז במעלה ההרים. בדרך, אף בצבץ לו איזה הר געש מבעד למעטה העננים הכבד:

לבסוף אחרי שכבר היינו בטוחים כי פספסנו את המקום, ואחרי עליות כמעט בלתי אפשריות בדרך (עם ג'יפ!), מצאנו את הכניסה הראשית, והחנינו את הרכב.

הכניסה לא זולה כלל - 25$ לאדם (או, אם רוצים לשלב בזה גם ארוחת צהריים בבופה שלהם, מוסיפים עוד 12$לאדם). אבל בהחלט שווה את המחיר.

את הטיול מתחילים בירידה ממרכז המבקרים (שצמוד אליו יש גם את המלון החדש שלהם - La Pas WF Gardens Peace Lodge, שנראה מדהים ועולה בהתאם) ומגיעים לחוות הפרפרים. שם, סוף סוף, יכולתי לתפוס כמה תמונות טובות של הפרפרים אותם ראיתי מעופפים מעלינו מאז הגענו לקוסטה ריקה, אבל מעולם לא הצלחתי לצלם:

אחד מהם אף החליט להתחבר עם הבלונדה, והתיישב אחר כבוד על גבה:

משם המשכנו לאיזור יונקי הדבש. יש בקוסטה ריקה עשרות סוגים של יונקי דבש, בצבעים מרהיבים. במקום הזה, מאכילים אותם ממתקנים דמויי פרח המכילים מי סוכר. אפשר, מי שרוצה, אף לקחת "פרחים" שכאלה ביד, לעמוד ללא תזוזה, ויונקי הדבש אף יבואו לאכול מכף ידך.

למי שלא יודע, יונקי דבש הם בעלי החיים עם הדופק המהיר בעולם - 1000 פעימות לדקה בממוצע ו"רק" 150 פעימות לדקה כאשר הם ישנים.

משם המשכנו וראינו גם "בית קוסטה ריקני מסורתי" (שנראה, האמת, הרבה יותר טוב מהרבה חוות אמיתיות שעברנו בדרך). לידו עמדה גם העגלה הבאה:

מסתבר, שעגלות אלו, שמהוות כמעט סמל לאומי בקוסטה ריקה, שימשו עד לעבר הלא מאוד רחוק להוביל קפה מהמטעים לנמלים. הקישוטים הפכו בחלקם ל"זיהוי" של בעל העגלה ומיקום המטעים, ואף יותר מכך לסמל סטטוס (משהו בסגנון Pimp My Cart). ככל שהעגלה היתה מקושטת יותר, כך ברור שבעליה עשיר יותר.

משם המשכנו לרדת בשביל, ונכנסנו לאיזור הררי ומיוער הרבה יותר, שם ראינו שלל מפלי מים:

פשוט מדהים לראות איך כל מילימטר מכוסה לחלוטין בצמחים. כל כך הרבה ירוק ובכל כך הרבה גוונים

אחרי שסיימנו שם, לקחנו את האוטו והמשכנו במסע מזרחה, לכיוון Arenal. אחרי כשעה וחצי נסיעה, קיבלנו את ההצצה הראשונה אל הר הגעש הפעיל ביותר במרכז אמריקה (עם רקע של עצי פפיה):

כהרגלנו ברוב הטיול לא ממש הזמנו מקום במלון. במקום זה, היו לנו כמה אלטרנטיבות אפשריות (מכיוון שזוהי "העונה השקטה" לא חששנו מכך שהכל יהיה מלא). לבסוף, אחרי בדיקת כמה אלטרנטיבות, החלטנו להשאר במלון בשם Volcano Lodge, אשר נמצא באמצע הדרך בין העיירה הקרובה להר געש La Fortuna, והר הגעש עצמו.

המלון עצמו בהחלט שווה. עם שתי בריכות ענקיות, שני ג'אקוזיים ענקיים חיצוניים (כולם צופים לכיוון הר הגעש). חדרים גדולים, מודרניים ונוחים, כולם בעצם "בתים צמודי קרקע", כשלכל ביתן שכזה צמודה מרפסת עם כסאות נוחים שצופה, כמובן, לכיוון הר הגעש.

אחרי שהשארנו את הפקלאות החלטנו לצאת ולחפש ארוחת ערב. הצורך שלי בסטייק טוב היה גדול, אבל הבלונדה החליטה על איטלקית בשם Luigi's שמשמש גם כמלון (אשר, למרות שהיה חביב, לא היה שום דבר שיש צורך לספר עליו).

כמה שעות מאוחר יותר חזרנו לחדר, וגילינו שבינתיים הר הגעש, אשר היה מכוסה בשמיכה עבה של עננים עד אותו הרגע (ירד המון גשם באותו הערב), התבהר לו, מה שאפשר לשנינו לשבת ביחד על המרפסת, לשמוע את קולות ההר געש (רעמים מתגלגלים שפשוט לא נפסקים) ולצלם תמונות כמו התמונה הבאה:

הבלונדה הלכה לישון לבסוף, אבל אני כל כך הוקסמתי מהמראה שנשארתי עוד כמה שעות. מסתכל, מצלם, מקשיב. זוהי בהחלט חוויה מופלאה, לראות את כדור הארץ מדמם לאיטו מהחצ'קון הענק הזה. כל כך שמחתי שאני מבקר שם, וכל כך שמחתי שאני לא צריך לגור שם.

היום השישי, יום שישי השמיני בספטמבר 2006

את הבוקר התחלנו ממש מוקדם. קמנו בשעה חמש, וזאת במטרה לשתות קפה מהיר (וטעים מאוד, הקפה הקוסטה ריקני אכן משובח) ו.. יאללה לסירה, ביחד עם דאריל, מדריכנו הנועז/בעל מלוננו/ביולוג, לסיור בשמורת הטבע של Tortuguero.

בשלוש השעות שעברו הספקנו לראות טבע מדהים, שלל חיות (קופים, ציפורים, אליגטורים, חזירי בר ועוד) וכן לשמוע הרבה סיפורים על הסביבה (כמו הסיפור של שמורת הטבע, על כריתת העצים בקוסטה ריקה, על נסיונות השימור של הצבים ועוד) והגענו למסקנה שדאריל, חוץ מהעובדה שהוא מדריך מעולה ושבאמת אכפת לו ממה שהוא עושה, הוא פשוט בן אדם נפלא.

בשביל לא להכביר יותר מדי במילים, הנה כמה תמונות מהסיור:

לפני היציאה לסיור - זוהי "ספינת משא" שמביאה מצרכים לכפר. זוהי הדרך היחידה להגיע מפני שאין כבישים שמובילים לאיזור

יוצאים לסיור - זוהי אחת מתעלות הכניסה לשמורה הענקית

תוכן על ראש עץ - המקורים שלהם בהחלט מדהימים

וזהו Spider Monkey שמפגין את יכולותיו האקרובטיות בזינוק בין העצים (כן, הם נופלים לפעמים, ואפילו נהרגים. Survival of the fittest).

בערך בשמונה ורבע היינו בחזרה במזח של המלון של דאריל, בדיוק בזמן בו התחילה מיני סערה טרופית (מזל גדול, בהתחשב בכך שהסירה היתה פתוחה לחלוטין). התיישבנו לארוחת בוקר טעימה (ושוב עם הקפה המשובח), וישבנו לנו להרגע על המזח אל מול שמורת הטבע והסירות החולפות, מחכים לסירה שתוביל אותנו בחזרה ל"יבשה".

הסירה אכן הגיעה בשעה היעודה - אותה סירה קטנה ורעועה כמו בדרך לשם, עם אותו בחור. הפעם, היא היתה מלאה לחלוטין וכללה שישה נוסעים ואת המשיט, ואת כל תיקי הנוסעים, מה שבהחלט נראה כאילו מהווה משקל יתר לסירת הפיברגלס הזערורית.

יצאנו לדרך (במזל, הפסיק הגשם) ובהתחלה הכל נראה תקין. עם זאת, אחרי כשעה של הפלגה, החל המנוע להשמע רשרושים, קרקושים ולבסוף שבק ומת. הבחור ניסה ללחוץ כאן, לפתוח שם, למשוך פה, ולבסוף הודיע שהמנוע מת - כנראה שנכנסו מים ואין סיכוי להפעילו מחדש.

אנחנו בתעלה, באמצע שומקום, עם עשרים קילומטרים או יותר לכפר מאחורינו וכחמישים לכפר לפנינו. מה עושים? כשהדבר היחיד שיש בסירה כדי להתקדם עמו, חוץ ממנוע מושבת, זה משוט אחד שבור?

למזלנו, הגיעה מאחורינו סירה נוספת, טיפה יותר גדולה (אבל עם מנוע זהה לחלוטין) שגם כאן נראתה בתפוסה כמעט מלאה. הבחור ההוא, כנראה כחלק מ"אחוות המשיטים", עצר לסייע. אחרי ששני הגאונים הטכניים הגיעו (שוב) למסקנה כי אין סיכוי שהמנוע השובק יחזור לחיים, הם חיברו חבל לחלק הקדמי של הסירה שלנו, קשרו אותו לחלק האחורי של הסירה השנייה ו.. התחילו לגרור.

מן הסתם, כאשר גוררים סירה, ועוד על ידי סירה עם מנוע חלש באותה מידה, מהירות ההפלגה היא ממש זחילה ביחס למהירות המקורית. ומכיוון שלא מדובר כאן במרחקים קצרים, כבר ראינו איך נגיע ליבשה, במקום באחת אחה"צ כמתוכנן, אולי, אם ייתמזל מזלינו, בערב.

אחרי כמעט שעה של הפלגה איטית שכזו, כאשר אנו מתענגים על עשן המנוע של הסירה שגוררת אותנו, והמשיט של הסירה שלנו, נבוך בעליל, ממלמל "רק עוד חמש דקות" פעם בעשר דקות, הגענו למזח קטן בו יכולנו לעצור.

כולם יצאו מהסירות, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לצלם אותן, למען נזכור את החוויה בצורה ויזואלית:

הסירה הימנית היא הסירה "שלנו". הסירה השמאלית, הגדולה מעט יותר, היא סירת המושיע. בשלב זה כבר העמסנו את כל התיקים שלנו על הסירה השנייה

אחרי שהועברו אחר כבוד כל התיקים שלנו לסירה השנייה, ושבעתנו (ששת הנוסעים והמשיט) התווספנו לסירה השנייה (שגם ככה, כאמור, היתה מלאה כמעט עד אפס מקום), יצאנו שוב לדרך.

מיותר לציין שנוסעי הסירה השנייה, למרות היותם חברותיים למדי, לא ממש שמחו על תוספת המשקל שהפכה את הסירה (שהיא עם מנוע זהה לסירה שלנו, כאמור) לכבדה הרבה יותר מדי. השייט היה איטי הרבה יותר, המים קרובים לשפת הסירה הרבה יותר מדי.

אבל, לבסוף, באיחור אלגנטי של שעה וחצי, הגענו למחוז חפצנו - המזח בכפר Moin.

שם אפילו חיכה לנו ג'יפנו הנאמן, אליו פיזזנו בחדווה (כבר לא יכולנו לסבול יותר סירה, או מים, או שום דבר שקשור לכך) ויצאנו לדרך, עם המזגן פועל במקסימום.

התוכנית היתה לצאת לכיוון Arenal (עליו נדבר ביום הבא), אבל בינתיים, מכיוון שהיום התקצר והלך לו, החלטנו לעצור בדרך בעיירה קטנטנה בשם Puerto Viejo (כן, שם זהה לעיירה בחוף הקאריבי. הם מאוד אוהבים, בקוסטה ריקה, לשחזר שמות של מקומות ולהשתמש בהם כמה וכמה פעמים).

בדרך גם ראינו את השלט הבא:

אין לנו מושג מה יש שם, עקבנו אחרי הדרך הטרשית למדי וכל מה שראינו היו כמה חוות. כבר התחיל להיות מאוחר וחשוך, ולכן החלטנו לא להתעכב אלא להמשיך ולנסוע.

הגענו למלון קטנטן (ארבעה חדרים בלבד!) ומומלץ עד מאוד בשם Posada Andrea Cristina. מדובר בביתו הפרטי של אחד האנשים הפעילים ביותר בשימור הטבע הקוסטה ריקני, שביחד עם בנו ואשתו מפעילים גם Bed&Breakfast מקסים עם חדרים ענקיים, בלבד הגן הגדול שלהם, עם ארוחות בוקר משובחות ביותר. בנוסף, כאשר הוא בבית, לוקח אנדראה את אורחיו לסיורים בפארקים הקרובים למקום מגוריהם, תוך שלל הסברים מלומדים על החי והצומח.

הגענו לשם בגשם שוטף, רעבים ועייפים, לכן החלטנו לעשות עצירה בסופרמרקט המקומי, לקנות כמה מצרכים וקצת ג'אנק (עוגיות וכו'), לנשנש בחדר, ללכת לישון מוקדם ולהתחיל את היום הבא מוקדם גם כן.

לא ידענו שהיום הבא יהיה אחד הימים המדהימים ביותר (אם לא המדהים שבהם) שבילינו בקוסטה ריקה..