פרס בלתי נראה

אוסה לארסון היא סופרת שבדית, שזכתה לפני שנתיים בפרס אגודת ספרי המתח השבדית בפרס "ספר המתח של השנה". היא כתבה היום, בטור אישי בעיתון Stockholm City, טור שחשבתי שיהיה שווה לתרגם.

אז, בלי יותר מדי הקדמות מיותרות, הטור: (אי דיוקים בתירגום הם באשמתי, באם הם קיימים):

פרס בלתי נראה עם הרבה משמעות

ביום שבת תחליט האקדמיה השבדית לספרי מתח מי יקבל את הפרס לספר המתח הטוב של השנה. את הפרס הזה קיבלתי אני לפני שנתיים.

גרנו בחווה מחוץ ל-Nyköping באותו הזמן.

לא קרה הרבה שם. לפעמים ברחו כבשים. זה היה מרגש למדי. השכנים נהגו לבוא ולעזור לנו.

זה היה יום שבת. נסעתי ל-Coop Forum (סופרמרקט) כדי לעשות קניות לבד. בלי הילדים. הרגשתי הרגשת עילוי קלה ושמחה על כל החופש הזה. היכולת ללכת שם לבדי, בין כל המוצרים, ולחשוב את מחשבותיי בלי שאצטרך לפקח ולשמור ולבדוק מישהו אחר.

אז התקשר אלי תומאס בואס מהאקדמיה לספרי המתח ואמר שאני קיבלתי את הפרס.

"אתה צוחק!", צעקתי.

ותוך כדי שהוא אמר כי הוא לא צוחק רצתי בשמחה מסביב לאיזור הלחם. קיללתי לי מחרוזות של שמחה. צעקתי ושרתי "אלוהים, איזה יופי!" אין-סוף פעמים בדיוק.

כאשר הסתיימה השיחה עמדתי לדקה ליד מדף העוגיות והסתכלתי בחיוך על הטלפון שלי. אז הרמתי את מבטי, והסתכלתי מסביבי.

אף אחד בקרבתי שם לב להתפרצות שלי. אף אחד לא שאל "הממ, אילו חדשות טובות קיבלת?". אנשים קראו בעיון את רשימת הקניות שלהם ודחפו קדימה את עגלות הקניות בין המדפים.

גם אני לא הבחנתי דבר, והמשכתי לי בדרכי לכיוון איזור מוצרי החלב.

כאשר יצאתי מהוולבו בבית בחווה פגשו אותי הילדים. צלצלתי הביתה מהדרך וסיפרתי לבן זוגי על הפרס. הוא סיפר עליו לסטלה וליאו.

"אמא! אמא! קיבלת פרס!", הם צעקו ביחד.

"אני יודעת", אמרתי וחשבתי על כך שסוף סוף קיבלתי הזדמנות לנצל את השמלה ההיא שרציתי למדוד בחנות. "נכון שזה נפלא?"

"אנחנו נהיה עשירים!", חגגו השניים.

"אה... לא בדיוק". אמרתי. "אנחנו לא נקבל כסף".

"אנחנו נקבל גביע!!", הם צעקו.

"לא בדיוק", אמרתי. "גם לא גביע. זה מעין פרס בלתי נראה".

ניסיתי לחייך בשמחה רבה כדי שהם יבינו שזהו מאורע גדול וחשוב בכל מקרה. הילדים הסתכלו עלי כאילו איבדתי את דעתי. מישהו כאן רומה.

הם סבו על עקבותיהם ללא מילה נוספת ונעלמו לכיוון הלול.

בן הזוג הופיע באובר-אול העבודה שלו.

"את הטובה ביותר", אמר בנדיבות.

נכנסתי לבית עם השקיות מהסופר. אני בכל זאת שמחתי על הפרס הבלתי נראה הזה.לכל אחד יש רגעים שבירים. במקרים שכאלו העורך הפנימי שלנו הוא החזק ביותר. הוא קם בבוקר בשעה ארבע וחצי. שותה שתי ביצים נאות לארוחת בוקר ואז מגיע לחדר השינה ובועט אותי מהמטה.

אני מחזיקה את הפרס הבלתי נראה שלי לרגע וחושבת כי לא יכול להיות שאני חסרת ערך לחלוטין. הרי קיבלתי את הפרס.

בכל מקרה, בתי סטלה הצילה את המשפחה שבוע מאוחר יותר.

היא זכתה בתחרות של עיתון הילדים Bamse וקיבלה בובת פרווה של Lille Skutt. פרס אמיתי.

היא החליטה לעשות מחווה אמיתית והודיעה שהבובה שייכת לכל המשפחה.

סרט זוועתי

היום בערב הלכנו לראות את Klimt, הסרט בהפקה אוסטרית-צרפתית-בריטית-אמריקאית, בכיכובו של ג'ון מלקוביץ', העוסק בחייו של הצייר האוסטרי המפורסם גוסטב קלימט, שחי בחצי השני של המאה התשע עשרה ומת מסיפיליס ב-1918 (והיום הוא הצייר הכי יקר בהיסטוריה - ציורו הזה נמכר לפני מספר שנים ב-130 מיליון דולרים.

מה אני אגיד לכם. זוועה.

נראה שיוצרי הסרט כל כך רצו להתחכם, כל כך רצו להיות מתוחכמים, מתוסבכים ופלצנים (אני ממש לא אוהב את המילה הזאת, אבל בקונטקסט הזה היא פשוט מתאימה לחלוטין) עד שהם שכחו להוסיף כמה מרכיבים חיוניים לסרט. כמו עלילה. או הגיון. את תסריט. או עניין.

מה יש לנו שם? בחורות ערומות בכמויות מסחריות (ואני מודה, זה כיף לראות הרבה בחורות יפות בעירום מלא, אבל אפילו כשרואים סרטי פורנו אמיתיים משתעממים לבסוף אם אין עלילה בגרוש), סיפורים לא ברורים, משחק לא אמין (אפילו ממלקוביץ', שנראה רוב הסרט כאילו הוא סובל, ואני לא בטוח שזה בגלל הדמות שהוא משחק) ושעמום. אלוהים, כמה שעמום. שעה וחצי של סרט שמרגיש כמו חמש.

להתרחק, כמו מאש. אם אתם רוצים ללמוד על קלימט, קראו עליו בוויקיפדיה ולכו לראות תערוכה שלו במוזיאון. חבל לבזבז את הזמן על הסרט.

ציון: 1 מ-10 (למה 1? כי בכל זאת רואים שם יצירות של קלימט, והוא בהחלט עשה דברים יפים).

אתמול בערב צפינו בסרט המאפיה הקוריאני A Dirty Carnival.

(את הסרט שהיינו אמורים לראות ביום שני - Sounds of Sand, לא הלכנו לראות. החלטנו שממש אין לנו כוח לצאת מהבית אחרי יום ארוך כדי להתחיל לראות סרט שאמור, על פי התיאור לפחות, להיות מדכא למדי. במקום זה, אמה של הבלונדה התלהבה מהעניין, לקחה מאיתנו את הכרטיסים והלכה לצפות. עוד לא שמעתי ממנה דיווח אבל אני חושב שהיא נהנתה).

בכל מקרה, הסרט הארוך (אפשר להגיד אולי קצת ארוך מדי) - שעתיים ועשרים דקות, מתאר את חייו של מאפיונר מהדרג הבינוני במשפחת מאפיה דרום-קוריאנית, שחייו מסתבכים כאשר חבר ילדות, המנסה לכתוב תסריט לסרט על המאפיה, נכנס לחייו.

גם הבלונדה וגם אני התרשמנו לטובה מהסרט - רמת הריאליזם בו גבוהה למדי (לפחות עד כמה שאנחנו יכולים לשפוט תמונה כה מעמיקה לתוך התרבות הדרום קוריאנית, משהו שבסך הכל אין לנו ממש קשר אליו), הסיפור מעניין ולעתים בלתי צפוי, המשחק טוב (ושוב, מוזר ומעניין כאחד לראות עד כמה שונה החברה הדרום קוריאנית מזו המערבית) ואפילו האקשן עשוי בצורה שהיא גם מעניינת, וגם ריאליסטית עד מטרידה.

הסוף עצמו מרגש, מעניין ומעורר מחשבה והשיר איתו בחרו לסיים את הסרט - Old And Wise של The Alan Parsons Project, היתה בחירה מעניינת (ועם זאת מאוד נכונה). השיר הוא גם אחד השירים האהובים ביותר על הבלונדה, כך שבכלל היה נחמד.

באופן כללי, יש לציין שהקולנוע הדרום-קוריאני הולך ומשתפר בכל הקשור לסרטי פעולה בכלל ומאפיה בפרט, ויוצר סרטים שאינם נופלים ברמתם מהסרטים ההוליוודים הטובים (ואף עולים עליהם במובנים מסויימים). דוגמא יפה נוספת היא הסרט שיצא לי לראות בפסטיבל בשנה שעברה - A Bittersweet Life.

מומלץ, אבל רק אם אתם נהנים מתצוגה של כמעט שעתיים וחצי של תרבות שונה לחלוטין, ומסרטי מאפיה, כמובן.

ציון: 8 מ-10.

Little Miss Sunshine

על הסרט הזה שמעתי בפעם הראשונה לפני חודשיים, כאשר ביקרנו את דימה ורווית בניו יורק בדרכנו חזרה מקוסטה ריקה.

הסרט, בניגוד למה שדובדבני כתב עליו ב"ידיעות", עומד בכל הציפיות. ביקורת שנונה, משעשעת ואף מרגשת על החברה האמריקאית המודרנית ותרבות ה"כל אחד חייב להיות ווינר במשהו" שלה.

הסרט מומלץ בחום, למרות שממש אין סיבה להשקיע את הכסף בשביל לראות אותו בקולנוע.

ציון: 9 מ-10 (למה? כי בכל זאת יש הרגשה של חפיפניקיות קלה בסרט, קשה לי לשים את האצבע, אבל זה לא סרט מושלם).

Paris, Je T'aime

בינתיים - ההפתעה הגדולה ביותר מבחינתי של הפסטיבל.

סרט בהפקה צרפתית המקיף 18 סרטים קצרים (של בערך חמש דקות כל אחד), משמונה עשר במאים שונים. כל במאי השתמש בשחקנים וצוות הפקה נפרד ושונה לחלוטין. כל סיפור נקרא על שמו של אחד משמונה עשרה הרבעים הראשיים של פאריז.

מעבר לשורה ארוכה מאוד של כוכבים אשר מבליחים לתפקידים קטנים (הצלחנו לספור את סטיב בושמי, ניק נולטה, ז'ראר דפרדייה, נטלי פורטמן, אלייז'ה וודס, ווילם דפו, ז'ולייט בינוש, מירנדה ריצ'רדסון, בוב הוסקינס, ווס קרייבן, שבאופן משעשע למדי, מחליף תפקידים והופך מבמאי לקורבן, ועוד כמה וכמה שבטח שכחתי) שמונה עשר הסיפורים כל כך שונים אחד מהשני, שפשוט כל אחד יכול למצוא שם את הדברים האהובים (וכן, גם הלא אהובים) עליו.

הסיפורים האהובים עלי היו Tuileries בכיכובו של בושמי ובימויים של האחים כהן, ו-Quartier de la Madeleine, סיפור אימה/אהבה קצר ומשובח.

מומלץ בחום.

ציון: 9 מ-10 (למה 9? כי הוא טיפה ארוך מדי, והיו שם כמה סיפורים שבהחלט הייתי מוותר עליהם, למרות שאני מניח שזה חלק מהיופי - כל אחד ירגיש את זה לגבי חלק מהסיפורים, אבל אצל כל אחד אלו יהיו סיפורים אחרים).

A Scanner Darkly

הסרט שהיו לי אולי הכי הרבה ציפיות ממנו. מבוסס על סיפרו של ענק המד"ב פיליפ ק. דיק שבתורו ביסס את הספר על שנות הסמים הפרועות שלו.

מבחינה ויזואלית - הסרט לא פחות ממדהים. טכניקת צילום ששילבה צילום אמיתי עם ציור על גבי הסרט (שוב, כמו ב-Renaissance, קשה להסביר, עדיף לראות את הטריילר) אבל בניגוד ל-Renaissance - הויזואליות כאן לא מעייפת אלא מענגת.

השחקנים הראשיים - קיאנו "אני לא בול עץ" ריבס, רוברט "אני לא ג'אנקי" דאוני ג'וניור, וודי "אני כן משוגע" הארלסון ווינונה "אני לא קלפטומנית" ריידר עושים כולם עבודה משובחת (למרות שדאוני ג'וניור ווודי הארלסון בהחלט זוכים לציון לשבח - המשחק שלהם לא רק משכנע אלא גם מצחיק עד דמעות).

התסריט הזוי כמו שרק תסריט המבוסס על ספר שמבוסס על שנות שימוש בסמים קשים יכול להיות (וכן, ההשוואה הכמעט מתבקשת ל-Naked Lunch בהחלט מתקיימת, וקיימות לא מעט נקודות דמיון בין הסרטים, כמו גם בין הספרים, למרות ש-A Scanner Darkly הרבה יותר קוהרנטי, אולי בגלל שהוא נכתב בעקבות הסמים, ולא תוך כדי שימוש בהם).

את הסרט מומלץ מאוד לראות עם תירגום (או לפחות טקסט כלשהו), אחרת קשה מאוד לעקוב אחר המילמולים של הדמויות (וכדאי, כי הטקסטים אכן משובחים ומשעשעים עד מאוד).

בכלל, אני חושב שהסרט תפס בצורה נאה את המהות של הספר שהוא אולי האישי ביותר מכל כתביו המסחריים של דיק (וכמו רבים מספריו של דיק - גם כאן הסוף לא ממש מספק).

מומלץ, אבל רק אם אתם בראש המתאים ולא מתאכזבים מסופים שהם די אנטי קליימקס.

ציון : 8 מ-10.

Renaissance

אחד מהסרטים המרתקים ביותר בפסטיבל בכל הקשור לויזואליות.

הסרט נעשה בטכניקה מיוחדת, אשר גרמה לכולו להראות שחור-לבן מצוייר בדיו, ועם זאת ריאליסטי לחלוטין. קשה להסביר, יותר פשוט להראות כמה תמונות (שממש, אבל ממש, לא עושות חסד עם הסרט. עדיף אולי לראות את הטריילר):

בכל מקרה, מעבר לוויזואליות המדהימה (שהאמת? מדהימה מדהימה אבל מעייפת את העין אחרי יותר מעשרים דקות רצוף, והסרט הוא תשעים וחמש), אין ממה ממה להתלהב.

התסריט צפוי, רדוד, מלא חורי עלילה ואי הגיון פנימי. כל זאת אפשר לקבל בגבולות הסביר, אך כאשר מוסיפים שיעמום לתבשיל מקבלים נוסחא מנצחת של סרט שבאים לראות פעם אחת, ולפעמים גם זה יותר מדי (אחרי חמישים דקות התחלתי להסתכל על השעון).

מה עוד? הדיאלוגים. אוי, הדיאלוגים. השחקנים עצמם דווקא מבטיחים (כולל קולותיהם של דניאל קרייג, הג'יימס בונד החדש, קתרין מק'קורמק הזכורה לטוב מ-Spy Game המשובח ואפילו ג'ונתן פרייס, אחד מהנבלים היותר מוצלחים שהיה לקולנוע להציע בעשורים האחרונים), אבל זה לא ממש עוזר - הסרט כולו נשמע כאילו כל שחקן דיקלם את שורותיו בנפרד, ולבסוף אנשי הסאונד חיברו את הכל ביחד ליצירה אחת כוללת (ואולי זה בדיוק מה שהם עשו?).

בכל מקרה, בגלל הויזואליות המדהימה, הסרט מקבל אצלי 6 מ-10. בלי זה, הוא היה נחשב לזבלון מד"ב סוג ג'.

Clerks 2

אי שם בשנת 1994 יצר הבמאי המוכשר (שמצליח להיות בעת ובעונה אחת אחד הבמאים האהובים והשנואים ביותר על הקהל) קווין סמית' סרט מצחיק, מעניין ושנון מאוד בשם Clerks. שתי דמויות משנה שהופיעו באותו הסרט, והפכו להיות אולי סמלו המסחרי של סמית', הם כמובן ג'יי וסיילנט בוב, אולי אחד מצמדי המסך הגדול המשעשעים ביותר אי פעם (באופן אירוני למדי, בחיים האמיתיים השחקן ג'ייסון מיוז, המשחק את ג'יי-שאינו-סותם-את-פיו-לרגע הוא דווקא שתקן, ואילו סמית' אשר מגלם את סיילנט בוב אינו סותם את הפה לרגע).

ראנדל ודאנטה, כוכבי Clerks הראשון בתמונה מהסרט

והנה הם שתים עשרה שנים מאוחר יותר

סוחרי הסמים הכי מאגניבים שיצא לכם לפגוש אי פעם (חוץ, אולי, מטוד, The Good Drug Dealer)

הצמד הופיע גם ב- Mallrats  ובסרט שהוא, לעניות דעתי, הטוב ביותר של סמית' עד היום - Dogma. בשנת 2001 הוציא סמית' את הקומדיה הפרועה והוולגרית למדי Jay and Silent Bob Strike Back שהיה - כך הוא טען מעל כל דפי עיתון וראיון טלוויזיוני, הסרט האחרון אי פעם בו יופיע הצמד.

עם זאת, לחץ המעריצים (ואולי סתם רצון לעוד כסף?) גרמו לכך שקיבלנו עכשיו את Clerks 2 - שתיים עשרה שנים מאוחר יותר (גם במציאות, וגם בסרט).

מה יש להגיד על הסרט? הוא מכיל הרבה יותר מקריצה (גדולה) ללאוהדי ומוקירי זכר Clerks.

כל מי שאהבו את הדמויות מ-Clerks ואת סגנון ההומור, יעברו בין גיחוך לצחוק פרוע בו. כל השאר - אין ממש מה לחפש כאן. (ובכל מקרה, זה בהחלט סרט בלוקבאסטר/אי-חמור ואין שום סיבה לראותו בקולנוע).

ואם אינכם מכירים אבל רוצים לדעת על מה כל המהומה, התחילו מ-Clerks וטפסו מעלה במעלה שרשרת הסרטים של סמית'. זה יעביר לכם חצי יום משעשע ביותר.

(ודבר אחרון - אם מישהו מצליח למצוא איפה מוכרים את חולצת ה-Buddy Jesus שג'יי לובש בסרט - אשמח לדעת).

ציון: 8 מעשר לאוהדי סמית' ו-Clerks. בשביל השאר - אין בכלל סיבה לתת ציון.

2 דאון, 7 טו גו.