מי שעבר בטיימס סקוור, ניו יורק, אתמול בערב, יכול היה לראות את המחזה הבא (מינוס הקווים השחורים, מן הסתם):

ולא, זה לא פוטומונטז' וכן, זה אני שם שהחליט שתמונה עם קואלה זה הדבר הכי מוצלח שאפשר לשים כאשר מורחים את הפרצוף שלי על שלט ענק בלב ניו יורק (למעשה, זו התמונה מהפוסט הזה).

שגעון גדלות מתחיל להשפיע בעוד חמש.. ארבע.. שלוש.. שתיים.. אחת..

(ולגבי הפוסט הקודם - לא לדאוג, אני עדיין כאן ושלום לכולם, אבל אין מה לעשות, יום אסל יום בסל).

ניו יורק אהובתי. ביליתי בסך הכל 50 שעות בחיקך בביקורון הזה, אך אהבתי אליך עזה כתמיד.

האמת? תמיד החשבתי את עצמי כחסין (יחסית) לג'ט לג. אני מכיר את הטריקים לגבי נסיעה מזרחה ומערבה, מתי לישון ומתי לחכות, מתי לאכול ומתי לא וכו' וכו'.

אבל.. אולי זה הגיל, אולי החציל ואולי העובדה שחציתי את האוקיינוס האטלנטי בשביל יומיים נטו, אבל כשחזרתי לשטוקהולם ביום רביעי בצהריים, אחרי שהצלחתי אולי לישון שעה במטוס בדרך חזרה, הגוף היה כל כך מבולבל וחסר אורינטצייה לגבי איזו שעה הוא אמור לחשוב שהוא נמצא בו שלא החזקתי יותר משעתיים בעבודה (כן, קול מי וורקוהוליק, נסעתי לעבודה עם המונית משדה התעופה) לפני שחזרתי הביתה.

בכל מקרה, הנסיעה היתה עם איסלנד אייר שאמנם נותנים מחירים זולים בצורה מגוחכת (כרטיס ביזנס איתם עלה פחות מכרטיס אקונומי אקסטרא עם SAS) אבל משלמים במטוס שבהחלט עבר את שיאו בכל הקשור לנוחות.

לפחות אפשר היה להתנחם במערכת הבידור, מה שגרם לכך שסוף סוף, אחרי שנים, השלמתי כמה חסכים וראיתי את The Hangover. היה מצחיק, היה משעשע וחלק מהזמן היה ממש מצחיק. עם זאת, לא אסלח להם לעולם על כך שהם הרסו לי את השיר האהוב עלי ביותר של פיל קולינס. יותר לא אוכל לשמוע אותו בלי להתחיל לדמיין את הסצינה מהסרט ולהתחיל לגחך.

איסלנד.. מהקצת שראיתי (מהמטוס ומהטרמינל, בגדול), מדובר במקום שחור-לבן עם תשתית כבישים מפותחת בהרבה ממה שהיית מצפה לראות באי של 300 אלף בני אדם. רייקייויק נראית קצת כמו כפר דייגים ציורי מגודל והשדה גדול ומודרני בצורה מפתיעה (וכולל אפילו לאונג' חביב ביותר). האיסלנדים והאיסלנדיות עצמם בהחלט גורמים לך להרגיש שהגעת למעוז ויקינגי (ולא רק בגלל שלל דגמי ספינות וחרבות הויקינגים שפזורים ברחבי השדה). היה מעניין גם לגלות שאני אפילו מבין חלק ממה שאומרים במערכות הכריזה באיסלנדית, הרגיש קצת כאילו מדובר בשבדית שמושמעת בפאסט פורוורד.

לניו יורק הגענו (אני והקולגה שטסתי איתו) ביום ראשון בערב. שעה אחר כך כבר היינו במלון במנהטן, שהתברר שהוא עומד בדיוק ליד גראונד זירו, כך שמחלון החדר אפשר היה לראות את עבודות הבנייה על אתר הזכרון כמו גם המגדל החדש.

היו יומיים אינטנסיביים ומעניינים מאוד, כחלק מתוכנית שאני מעורב בה בקורפוריישן. אפילו המינגלינג היה במקום מוכר למדי (והנה לכם סוג של אתגר. התמונה מהמינגלינג יכולה לתת לכם רמז לגבי מקום העבודה שלי).

ביום שלישי אחרי שהסתיימו העניינים קפצנו למונית ויאללה ל-JFK. עשר שעות אחר כך כבר היינו בשטוקהולם (עם עוד נחיתת ביניים ברייקיויק). היה קצר, לעניין וחביב ביותר (גם אם מתיש משהו),

המושבים במחלקת עסקים כללו גם את ההסברים הללו (אל נורדי שונה לכל כיסא)

איסלנד מהמטוס. ארץ שחור-לבן

המראה מהחדר - החור הענק הזה יהפוך בסופו של דבר לתחנת הרכבת החדשה באיזור ה-WTC

וזה One WTC, המגדל שמחליף את מגדלי התאומים, במראה מאיזור ארוחת הבוקר. 92 קומות אנד קאונטינג.

כאן התרחש המינגל בערב הראשון. מי מצליח לנחש איפה אנחנו?

תמיד טוב לדעת איפה אפשר למצוא אחד כזה.

המחלקה עליה אני אחראי קיבלה את האתגר לבנות ולספק פרוייקט ללקוח גדול ביחד עם חברה-בת שנרכשה לאחרונה. חברה שיושבת במרחק של 10 אזורי זמן מאיתנו (ללקוח שנמצא כמה וכמה איזורי זמן בצד השני של הגלובוס), שמעולם לא עבדה ביחד איתנו לפני, ללא חיבור של התשתיות בין שתי החברות (ככה זה בקורפוריישנים גדולים - מחלקות אבטחת המידע לוקחות את עבודתן ברצינות רבה, לפעמים יותר מדי) ועם עוד מיליון ושניים אתגרים אחרים בכל הקשור לחיבור המוצרים ואספקת המערכת ללקוח.

המנהל האמריקאי שצוות מטעם חברת האם ללוות את חברת הבת בפרוייקט, אדם שלא ידוע בהלכותיו העדינות (או במילים לא מכובסות - רדנק בהווייתו, גם אם לא בשכלו), הפך למפורסם כאשר הוציא מפיו את המשפט הבא לאחר עוד פגישה מתסכלת וארוכה במיוחד - We will deliver this shit when pigs will fly.

זה היה באביב 2011. קצת פחות מחצי שנה אחר כך, הלקוח העביר את המערכת בדיקות איכות ואישר את הפרוייקט (מה שהחל תאריך מאוד ארוך של אימפלמנטציה אצל הלקוח, אבל זה כבר סיפור אחר).

בכל מקרה, קצת אחרי שנגמר הפרוייקט, הגיע למשרד בשטוקהולם ארגז, כולו מלא וגדוש בחבר'ה הבאים (עמכם הסליחה על הריבוע השחור, הוא פשוט מסתיר את הלוגו של החברה-בת המדוברת):

ועל זה אין מה להגיד חוץ מאשר "רדנק, רדנק, אבל עם יופי של חוש הומור".

עולם העסקים בשבדיה מיוחד מהרבה בחינות, אבל אחת מאלו שתמיד היוו מסתורין בעיני (שלא לאמר היוו מקור לתסכול ואולי אף זלזול) היא תופעת ה"Jag känner mig utbränt" - משהו בסגנון "אני מרגיש גמור" בתירגום חופשי. נוסף לזה הביטוי השבדי "Har gått inn i vägen" - משהו בסגנון "נכנס בקיר".

המשמעות הפרקטית היא אנשים מבוגרים עובדים, שמגיעים למצב נפשי בו הם "לא מסוגלים יותר". כן, אני יודע שזה נשמע קצת כמו "מחלת היאפים" אבל זה לא. מדובר במתח נפשי נטו, לא עייפות כרונית, שגורמת לאנשים פשוט לא להיות מסוגלים לתפקד.

בחברות יותר תחרותיות (כמו למשל שוק העבודה האמריקאי) אנשים שכאלו פשוט יעזבו את העבודה שמלחיצה אותם (או, אם הם לא יעשו זאת בעצמם, הם ימצאו עצמם מפוטרים על חוסר תפקוד). 

בשבדיה, מה שקורה הוא שאותם אנשים יכולים ללכת ל"מיון נפשי", שם אפשר לרשום להם חופשת מחלה. חופשת המחלה הזו במקרים הגרועים ביותר יכולה להמשך לשארית הקריירה שלהם עד הפנסיה (כן, גם אם מדובר בצעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם). או עד שהבן אדם "כשיר" לחזור לעבודה. או אז חייב המעביד לעזור ולשקם את העובד על ידי שילובו בהדרגה בצורה לא מלחיצה ושמתאימה לקצב העובד. כמובן שאי אפשר אף לחלום על לפטר עובד שכזה מתפקידו, מתייחסים לעניין בדיוק כמו חופשת מחלה.

אולי אני קצת פלגמט רגשי מהבחינה הזו, אבל אני החלק הזה בניהול אנשים תמיד היה מיסתורי מבחינתי - If you cannot deal with the heat, get out of the kitchen היתה תמיד דרך החיים שלי. אף אחד לא מכריח אותך לעבוד בעבודה ספציפית. משלמים לך יפה ודואגים לתנאים מעולים בכדי שתבצע תפקיד. אם אתה מרגיש שזה גדול עליך, תבקש לעשות משהו אחר או שתעבור למקום עבודה אחר.

הסיבה שזה עלה ספציפית עכשיו היא עובדת במחלקה עליה אני אחראי שלקתה בתסמונת הנ"ל. אם היינו בצד האמריקאי של הקורפריישן היא היתה מפוטרת באותו היום בו קיבלתי את המייל ממנה שמודיע לי (לא מבקש, מודיע) ש"היא חולה ולא מתכוונת להגיע לעבודה", עם רשימת משימות שהיא היתה אמורה לעשות "אבל מצפה שאני אטפל בהם". שבדיה עובדת קצת אחרת וכמובן שכמנהל בשבדיה אני הולך לפי הכללים של מחלקת כוח אדם וחוקי התעסוקה השבדיים.

אבל קשה לי שלא לחרוק שיניים כאשר אני מרגיש שהפוקוס כל כך מעוות - שקודם כל אנחנו צריכים לבנות סביבה ולהתאימה לצרכי העובד, וכמעט כאילו צרכי הארגון (הפרטי, בו היא מועסקת מרצונה החופשי), באים באופן משני (בצורה בוטה - מטרות אירגוניות, כולל כאלו דחופות בעלות השפעה גדולה, פיננסית ואחרת, צריכות לחכות שהעובד "ירגיש שהוא מוכן לדבר"). לראות כיצד הקולגות של אותה עובדה נאלצים לשאת מעמסה נוספת ובלתי צפוייה רק בגלל שהיא מרגישה שהיא "לא מסוגלת" עכשיו.

מצד שני - אולי זוהי בדיוק הסיבה שבשבדיה אין מקרים כמו בארה"ב, שם עובדים מתוסכלים מוציאים את התסכול הזה באמצעות ריסוס הקולגות בנשק אוטומאטי, או כמו בסין שם העובדים פשוט קופצים מגגות המפעלים כי הם מרגישים שאין מוצא.

אולי זה הרע במיעוטו, אבל כאשר צריך לטפל בזה באופן אישי זה מרגיש מתסכל בצורה בלתי רגילה (שלא לאמר גוזל הרבה זמן יקר שאמור לשמש להרבה מאוד דברים אחרים בהם אני מתעסק כרגע. אני חושב שכאשר אתה מנהל מנהלים, אז רמת האדמיניסטרציה הפרסונלית בהחלט לא צריכה להיות כל כך אינטנסיבית).