 כינוי:
Ford Prefect בן: 45 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
 קרמבו שוויצרי וחיות אחרות
אני כותב את הפוסט הזה ממלון קטן בעיירה חאם (CHAM) שבקנטון צוג (ZUG) שבשוויץ, מרחק של בערך שעה נסיעה ברכבת מציריך.
יום וחצי של הכנה לעבודה החדשה, כולל פגישה עם הבעלים של החברה, פגישה עם מארגני התערוכה הענקית במינכן שבה אנו נשתתף במאי ועוד כמה עניינים.
אני עוד לא עובד באופן רשמי, אבל אחד הדברים שהבנתי מהר מאוד הוא שמנכ"ל הוא לא תפקיד אליו אפשר פשוט להכנס ביום העבודה הראשון ולהתחיל לעבוד. למעשה, כשאתחיל לעבוד, בעוד שלושה שבועות, אני כבר צריך להיות בעל הבנה טובה מאוד של החברה, מצבה, עובדיה והתוכניות לעתיד, הקרוב כמו גם הבינוני (ורצוי מאוד, גם אסטרטגיה לרחוק).
מעבר לכך, לקראת סיום העובדה הנוכחית אני בעיקר מעביר מידע לאחרים ומנסה לסגור כמה שיותר פינות כמו גם לטפל בכל מיני ענייני אדמיניסטרציה - מארוחות צהריים ושמירת פרטים של אנשים איתם אני רוצה לשמור על קשר ועד החזרת מפתח הלוקר של חדר הכושר של החברה.
בחזית הביתית הדברים מתנהלים בסדר גמור. הטרול כבר הולך לגן שש שעות ביום, מגיע קצת לפני תשע, צורח עד השמיים כאשר אני מעביר אותו לגננת (כריס, מותק של בחורה כמו שכבר סיפרתי) אבל נרגע אחרי שתי דקות ונהנה מאוד (חוץ מהעבודה שהוא עדיין לא אוהב את רוב האוכל שהם מגישים שם.
בערך בשלוש אוספים אותו, ושוב חוזר הריטואל (שמח מאוד עד שהוא רואה אותך, בוכה כשהוא רואה אותך ונרגע שלושים שניות מאוחר יותר כאשר מרימים אותו).
היום הפעם הראשונה בה מישהו חוץ ממני שם אותו בגן ולוקח אותו (הורי הבלונדה) ולפחות בינתיים נראה שהכל התנהל כשורה.
ולמה קרמבו שוויצרי (או כמו שהם קוראים להם - Schokoladen-Schaumküsse)? כי אחד הפטישים החביבים עלי הוא הסתובבות בסופרמרקטים מקומיים של מדינות שאני מגיע אליהן וקניית מוצרים "מקומיים" (באופן סמלי, לא קניות סופשבוע) לקחת הביתה. אחד הדברים החביבים שמצאתי הם את הגרסא השוויצרית ל"קרמבו" שאנו מכירים ואוהבים. ההבדל מהקרמבו בארץ הוא שהקרמבו השוויצרי מכוסה שוקולד שוויצרי משובח (ולא ציקלמט), ממולא בקרם ווניל ללא שמץ של ביצים (שלא לדבר על חלקים פחות סימפטיים שאומרים שיש בקצף הקרמבו בארץ) ולמטה - ביסקוויט משובח.
מממ... תענוג (כן, כבר אכלתי שניים ואני תוהה איך להביא עוד איתי בלי שהם יימסו/יימעכו בדרך. למישהו יש רעיון פרקטי? זכרו שאני כאן עם טרולי קטן ואין לי את הרצון להסחב עם שקית ביד כל הדרך הביתה).
| |
אז מה עושים ביום שלישי בשעה תשע וחצי בבוקר?
יושב בבית קפה בשם Baresso, אוכל ארוחת בוקר שכוללת קפה לאטה, כוס מיץ תפוזים סחוטרי וסנדביץ' של גבינה, האם והרבה ירקות חביבים.
יושב על השולחן-באר הארוך שמול החלון, צופים על מזג האוויר האפור בחוץ, האנשים שעוברים והמכוניות.
הטרול בבניין ליד, בגן הילדים. עוד שעה וחצי הוא אמור לסיים את היום (או, אם ילך ממש טוב, הוא גם יישן שם ואז אפשר לצפות שהוא יהיה שם אולי עוד שלוש שעות) ואני בינתיים עובד קצת, גולש ברשת, מקשיב לגלי צה"ל דרך האייפון (גיליתי אפליקציה מצויינת שמאפשרת להקשיב ללא פחות מ-27,000 תחנות רדיו מהעולם, כולל פחות או יותר כל תחנות הרדיו המקומיות והארציות בישראל) ומעביר את הזמן.
כמה שעות של שקט, לפני שחוזרים ל"חופש" בו אני מטפל בטרול, בתקווה שעד סוף השבוע הנוכחי, שבועיים וחצי אחרי שהתחלנו, נסיים עם "לימוד הגן" והטרול יתחיל ללכת ימים מלאים (הגן אמנם פתוח משבע וחצי בבוקר ועד חמש אחה"צ, אבל הוא יהיה בגן רק בין תשע לשלוש, לפחות בחודשים הקרובים).
סתם פוסט קטן בכדי להזכיר לי את השקט שלפני הסערה (למרות שהצינון שקיבלתי מהטרול שקיבל אותו מהגן לא ממש עוזר להפוך את היום לרגוע ומהנה, כנ"ל שילוב הגשם-שלג בחוץ והרוח החזקה).
| |
 ועכשיו?
נו, אז יש הפסקת אש. החמאס עדיין שם (וכמובן כבר טוען שהוא ניצח), לנו יש ניר ביד ש"מבטיח למנוע הברחות" אבל ת'כלס לא שווה כלום כל עוד המצרים לא מוכנים לתת למישהו אחר מלבד החתול לשמור על השמנת.
ה"פגיעה המשמעותית בחמאס" תחזיק בדיוק שבוע, או חודש, כמו שכולם יודעים וגם אם האוכלוסיה בעזה שונאת את החמאס עוד קצת, העובדה שהוא עדיין נשאר הבוס בשטח בסוף הסיפור הזה רק תחזק את מעמדו בסופו של דבר (ולו רק בגלל העובדה שהאוכלוסיה המקומית לא מאמינה שמישהו יצליח להפטר מהם).
אבל, את העולם הצלחנו לשכנע שאנחנו ברברים, רוצחי נשים וילדים, יורים ללא הבחנה ואבחנה בבניני או"ם, מתקני פליטים, אמבלונסים ורכבי צלב אדום מסומנים כמו גם עיתונאים.
נכון, אנחנו נסביר ונראה ונפרט איך כל אחד ואחד מהמקרים הללו היה מוצדק ואיך "הם ירו עלינו משם קודם" ושוב לא נבין למה אף אחד לא קונה את ההסברים הללו ולמה כמו תמיד, הסברים מפורטים בדיעבד לא שווים כקליפת השום אל מול התמונות שראו לפני כמה ימים בכותברות הראשיות של כל עיתוני העולם.
וחבל, כי כמו שכתבתי קודם. היתה אכן הזדמנות להנחית מכה צבאית אמיתית שהיתה אולי מצליחה להזיז משהו לפני שהעולם התעורר. בגלל שהתעכבנו והתברברנו ואז בגלל שהתחלנו שוב עם אותן טעויות כמו בכל מבצע קודם שלנו (לבנון 2, ענבי זעם, חומת מגן, רק בכדי להזכיר כמה) אנחנו שוב עומדים מול שוקת שבורה. גם שילמנו את המחיר הכלכלי, הצבאי, המדיני והאסטרטגי ובתמורה קיבלנו שום דבר ברוטב כלום.
| |
 ט.ל.ח
ושוב אותו פזמון. כמו שכבר ראינו פעם ופעמיים ושלוש, ישראל מצליחה לקחת סכסוך בינה לבין השכנים ולהפוך אותו לסכסוך עם העולם.
נכון, בשבועיים האחרונים היו הפגנות, זעקות, מחאות ושאר ירקות. אך רובם המוחלט של אירועים אלו אורגנו על ידי אירגוני אנרכיסטיים/שמאל קיצוני/ימין קיצוני/יוצאי מדינות ערב/מוסלמים שלהם אג'נדה אנטי ישראלית מובהקת ללא כל קשר למבצע בעזה. אפשר לקרוא להם "אופורטוניסטים של דם".
אבל, וכאן האבל הגדול, גם רוב הציבור במערב, הציבור השקט, זה שביום יום (ואף בימים בהם החדשות מלאות בסיפורים על עזה, ילדים מתים ובתים מתפוצצים) לא ממש משתין (סליחה על הביטוי) לכיוון של עזה ומקסימום חושב לעצמו "נו, עוד פעם הנייטיבז במזרח התיכון עושים בלאגן", גם הוא נרעד כאשר הוא רואה את התמונות וקורא את הכותרת: ישראל תוקפת בניין של האו"ם.
נכון, הם יורים עלינו משם, נכון, הם מפירים פחות או יותר כל חוק בין לאומי שקיים (וכמה שצריך להמציא) בכל הקשור ללוחמה. כשהם משחקים מלוכלך זו עלייה בסטנדרט וכל שאר הסופרלטיבים (המוצדקים ברובם) שאנו מעניקים לחמאס ולאירגוני הלווין שלו אכן נכונים. אבל!
וכאן בא האבל הגדול - כשאנחנו מתעלמים מהעובדה שעלינו כמדינה שומרת חוק (או מתיימרת להיות כזו), כאשר אנחנו בצורה בוטה ושאינה משתמעת לשתי פנים מפירים בעצמינו את החוק הבין לאומי ובעצם "משתינים מהמקפצה" (כן, לטווח עם טנקים את מרכז הסיוע של האו"ם בעזה זה בהחלט להשתין מהמקפצה) אז אנחנו מביאים את החלסטרה לעולם. ובצדק.
ולא יעזור לנו לטעון "אבל ירו עלינו משם". הטענה הטפשית למדי ש"אם האו"ם לא רוצה שנירה עליו, אז הוא צריך לדאוג שלא יירו עלינו מסביבתו" מראה כי מדינת ישראל, אחרי כל טעויות העבר, עדיין לא הפנימה, בפרפאזה על הקמפיין של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: "במלחמה, אל תהיה צודק, היה חכם".
אז אנחנו יכולים לזעוק, לצעוק ולזעום עד מחר שהם משתמשים באמבלונסים כדי להעביר נשק ומחבלים, שהם מקימים מפקדות מתחת לבתי חולים, שהם יורים ממרכזי אוכלוסיה ומשתמשים בילדים כמגינים אנושיים.
כל הטענות הללו, נכונות ככל שיהיו, לא שוות את קליפת השום כאשר מראות של בניין או"ם מלא בציוד סיוע של אוהלים, תרופות ומזרונים, עולה באש.
אני מבין שקיימת בארץ אווירת "על הזין שלנו כולם", כרגע. כולם ששים אלי קרב ומרגישים ש"סוף סוף אנחנו מראים לכל החולערות, מבית ומבחוץ, מאיפה משתין הדג ושאיתנו לא מתעסקים".
הבעיה עם התנהגות שכזו היא שהיא אולי עוזרת לפתור בעיות בטווח הקצר, אך בטווח הארוך עצם הלגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית יורדת עוד קצת בדעת הקהל העולמית. מדינה ברברית שלא עושה חשבון לאף אחד ושום דבר ומצפצפת על כולם זה לא בדיוק הדעה שרוצים שהעולם יחזיק בראשו כאשר יבוא היום (והוא יבוא, לצערי), בו ישאלו האם למעשה למדינת ישראל יש זכות קיום כמדינת היהודים.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
