שלשום ספרתי לכם איך האחים לבית פרפקט מובלים על ידי אבא פורד לגן על המזחלת בבוקר.

היום, לשמחתי, כשיצאתי מהבית (הטרול ואינשם כבר היו בחוץ ועסוקים מאוד, כך זה נשמע) הסתבר שעברנו שידרוג - הטרול החליט להוכיח את אונו ("אני סופר חזק, אבא!") ולכן לקח את המזחלת הקטנה, הוביל אליה את אינשם והחליט שהוא יגרור אותה בעצמו עד לגן.

הגן של אינשם אמנם מאוד קרוב (פחות ממאתיים מטר, אני חושב), אבל עדיין - חתיכת מרחק לילד בן ארבע וגרוש שגורר אחריו מזחלת עם אח ששוקל רק קילו או שניים פחות ממנו.

אבל, הוא עמד במשימה בכבוד ולאחר שהגענו עמד כולו מלא גאווה על ההצלחה. אני מקווה שהנסיון יאומץ להרגל קבוע.

מעבר לאהבה הגדולה שאני רוחש למוזיקה אני מחשיב את עצמי, כמי שהתבגר ביחד עם MTV אירופה (בתקופה שהם עסקו בעיקר בקידום מוזיקה), כרוחש אהבה רבה לוידאוקליפים מוצלחים במיוחד. יש טובים ויש טובים יותר ויש הרבה הרבה גרועים. אבל הנה כמה שישארו איתי (כנראה) לתמיד.

וכהערת ביניים - את רוב השירים שמיוצגים בקליפים אני אוהב (ואף אוהב מאוד), אבל זה בהחלט לא מדד לכמה השיר עצמו איכותי, אלא עד כמה הקליפ מוצלח ועד כמה הוא מתחבר טוב לשיר.

Royksopp - Remind Me

כל כך הרבה מידע על חייה של ג'יל הבריטית. ראיתי את הקליפ, סביר להניח, מאות פעמים מאז שהוא יצא לפני קצת יותר מעשור, ועדיין אפשר ללמוד ממנו פרטים מעניינים.

DB Boulevard - Point of View

עוד רווקה צעירה, הפעם מקרטון בעולם קופצני במיוחד. קליפ שפשוט עושה שמח כל פעם שרואים אותו ולמרות שהוא נעשה לפני עשור וחצי הוא עדיין מענג ויזואלית.

Peter Gabriel - Sledgehammer

אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה בה צפיתי בקלאסיקת הסטופ-מושן של פיטר גבריאל. הייתי בן 12, חטיבת ביניים וכחלק משיעור באומנות ויזואלית לקחו אותנו למיזאון אומנות מודרנית ברמת גן ושם גם נתנו לנו לצפות בקליפ הזה (שלמעשה יצא כמעט עשור מוקדם יותר). הצבעוניות, עושר הפרטים, הדמיון והקשר בין השיר, הקצב והתמונות פשוט הממו אותי. אני עדיין נהנה ממנו עד היום.

Jamiroquai - Virtual Insanity

היצרתיות של אייג'יי (יחד עם יכולת הריקוד הנפלאה שלו) ביחד עם יצירתיות הבמאי הביאו את קליפ המופת הזה שהפך לקלאסיקה בערך 45 שניות לאחר שהוקרן בפעם הראשונה ב-MTV. למרות שכולם יודעים מהו הטריק הויזואלי (הקירות הם אלו שזזים, לא הרהיטים), זה לא מצליח לפגום בהנאה מהזרימה והקצב.

Garbage - Push It

לא רק השיר הקצבי ביותר של שירלי וחבריה אלא גם בעל הקליפ המטריד והביזארי ביותר (וזו חתיכת מחמאה ללהקה שפרצה לתודעה העולמית עם הקליפ של Queer). פרשנויות יש למכביר, הסברים לא ממש.

Rob Dougan - Clubbed To Death

רוב דוגאן הוא מלחין בחסד שזה לדקות התהילה שלו בזכות השילוב של הקטע Clubbed To Death בפסקול הרשמי של The Matrix (בעקבות שילוב המוזיקה באחת מהסצינות הזכורות ביותר של הסרט). הקליפ הוא יצירת אומנות משובחת עם אמירות חברתיות מרומזות משולבות במורכבות שגורמות אפילו לחבר'ה שהפיקו את ממנטו להזיע. כיף לצפות ולנסות להבין (ולנסות, ולנסות ולנסות).

(Busta Rhymes - Woo Hah! (Got You All In Check

אפשר לחשוב מה שרוצים על היפ-הופ אבל באסטה-ריימס עם הקצב המטורף שלו הפך את זה לכיף אחד גדול והקליפ הזה הוא אולי הצורה המוזקקת ביותר של העניין. צבעוני, קופצני ורועש. פשוט מעלה חיוך.

Daft Punk - Around The World

לדאפט פאנק יש לא מעט וידאוקליפים שנחשבים למעולים. עם זאת, מבחינתי זוהי הפסגה (למרות ואולי בזכות העובדה שבלי הקליפ, השיר די מונוטוני ומעצבן אחרי זמן די קצר). מעבר לקוריאוגרפיה המהפנטת הקליפ הופך למדהים כאשר מבינים שכל קבוצת דמויות בקליפ מגיבה רק לכלי נגינה אחד בלבד בשיר. 

Beastie Boys - Sabotage

השלישייה הופכת לסדרת משטרה אמריקאית מהסבנטיז בצורה הכי סטריאוטיפית שאפשר לחשוב עליה. תענוג צרוף.

The White Stripes - Seven Nations Army

האחים מג וג'ק לבית ווייט ידועים כבעלי פטיש לויזואליות. כל קליפ שלהם מוקפד ומהקוצע ואפילו אתר הבית שלהם זועק כולו עיצוב מוקפד. אולי בגלל שזה היה שיר הפריצה שלהם, אולי בגלל תחושת ה-Deux Ex Machina שמקבלים מהקליפ - הוא זוכה מבחינתי להיות גולת הכותרת שלהם.

וכמובן, מקום של כבוד מגיע ל-Thriller שהיה פורץ דרך בכל כך הרבה מובנים שפשוט אין איפה להתחיל ו-Rockstar של ניקלבק פשוט בגלל שהוא כל כך כל כך כיפי.

ומה הקליפים האהובים ביותר שלכם? ספרו, אולי נלמד להכיר משהו חדש..

בספ"ש האחרון החליט סוף כל סוף החורף להופיע גם במחוזותינו. הטמפרטורה מאז (ובעתיד הנראית לעין) מתחת לאפס וכמות די נכבדה של שלג (אם כי לא מתקרבת אפילו לכמויות שראינו בחורף האחרון) ירדה גם היא.

הטרול ואינשם נהנים עד אין קץ מהסיפור מה שהופך כל בוקר של הגעה לגן לסיפור ארוך במיוחד - קודם כל קצת משחקים בשלג מחוץ לבית, משחקים בשלג מחוץ לגן ובאמצע - כמובן שיש לנצל את המזחלת סוף כל סוף ולא סתם ללכת.

היום לפחות הצלחתי לשכנע את שני הזאטוטים לחלוק מזחלת אחת. הטרול שוכנע שזה בסדר שהוא ישב מאחור לאור העובדה שלאחר שאינשם ילך לגן (שנמצא כזכור קרוב מאוד אלינו הביתה) הוא יוכל לקבל את המזחלת כולה לעצמו. קודם לכן נאלצתי לגרור שתי מזחלות במקביל (בירידות הטרול יורד לבד, בעליות הוא מצפה לשירות הסעות אקספרס - "תרוץ, אבא. תרוץ. זה לא כל כך קשה!").

(אגב, רק למקרה שאתם תוהים, כמות השלג שרואים על המדרכה/כביש היא כמובן לאחר פינוי על ידי מפלסות, כמות השלג שירדה, אשר נחשבת כאן ל"קטנה", היתה סותמת את התנועה לחלוטין בכל עיר ישראלית או דרום אירופאית ממוצעת).

אחרי תקופה ארוכה יחסית של שקט מבחינת נסיעות עבודה, מגיעה תקופה קצת יותר צבעונית.

יום בלונדון שבוע הבא, כמעט שבוע בניו-יורק שלושה שבועות לאחר מכן ולקינוח, שבוע וקצת בסינגפור וסידני בסוף מרץ, עם נסיעה לארץ לפסח ימים ספורים לאחר מכן.

כמובן שבמסגרת זו לא מצטרפת המשפחה (דווקא היה נחמד להפוך את הנסיעה לסידני לחופש משפחתי, אבל זה לא ריאלי מהרבה בחינות) וגם מהבחינה הכלכלית זה פשוט לא משתלם (על פי כללי החברה, טיסות של יותר מ-4 שעות באוויר מזכות טיסה בביזנס, מה שאומר שמסלול שטוקהולם-סינגפור-סידני-סינגפור-שטוקהולם עולה יותר ממה שעלה כל טיול ירח הדבש שלנו של 3.5 שבועות בקוסטה ריקה וניו יורק, כולל מלונות, רכב שכור, טיסות ובזבוזים).

מה שאומר שהבלונדה נשארת בבית עם הטרול ואינשם ונאלצת להיות זו שגם לוקחת לגן, גם מחזירה מהגן, גם קמה בלילה כשצריך וגם מטפלת בהם אחר הצהריים לאחר שחוזרים מהגן.

הבלונדה מפרגנת, ייאמר לזכותה - היא מבינה שבמסגרת תפקידי אני נאלץ לעשות את הנסיעות הללו כמו שהיא מבינה שבסך הכל, כשלא מדובר בנסיעות תכופות מדי (כמו שהיה בתקופת המנכ"לות שלי, למשל) וכאשר מדובר בנסיעות בתנאים שאנו נוסעים בהם (לטוס בביזנס, לגור במלונות חמישה כוכבים ולקנח בארוחות ערב מפוארות) זה הרי לא בדיוק סבל, גם אם מדובר במאמץ יחסי (וכן, מסע לסינגפור ולסידני ובחזרה שכולו נערך ב-7.5 ימים ברוטו קשה להחשיב כ"קליל").

ולכן - גם אם זה לא נאמר מפורשות, ברור שבמקרה זה אני מקבל בעצם משלם ביחסים ויוצר סוג של "חוב זוגיות" במסגרתו הבלונדה תצפה (ובצדק, אני מניח), לקבל בחזרה יכולת דומה. עם זאת, בגלל בחירות הקריירה שלי ושל הבלונדה, האיזון הזה מעולם לא הושג - הרופאים בשבדיה, בניגוד למקביליהם בישראל (או בארה"ב, לצורך העניין), אסורים באיסור חמור לקבל הטבות וקשרים מחברות תרופות, בכדי למנוע מצב של הטיית טיפול או העדפות תרופה בעקבות טובות הנאה. זה טוב ויפה אבל גם אומר שלמשל מימון של נסיעות לכנסים רפואיים, משהו שהוא לחם חוקם של רופאים רבים בעולם, אינו קיים למעשה בשבדיה (אלא אם כן הרופא נשלח מטעם בית החולים, המרפאה או גוף רשמי אחר). הבלונדה גם לא ממש ששה לעזוב את הזאטוטים ליותר מדי זמן (השיא עד היום, בכמעט 4.5 שנותיו של הטרול, הוא קצת פחות מיומיים) מה שאומר שלא סביר שהיא תגבה על "החוב" הזה.

והחוב אכן גדול - אם סופרים את מספר הימים מאז נולדו לנו ילדים שהייתי בנסיעות עבודה אפשר להגיע לכמה מאות אני מניח. בחלק גדול מהם היא קיבלה עזרה מסויימת (מאמה, מאחותה, מאביה, פעם אפילו אימי הגיעה לכאן בזמן נסיעת עבודה לטוקיו) אבל בגדול - זה היא והזאטוטים כשברקע היא עובדת כמעט משרה מלאה כרופאה.

אני שמח שמערכת היחסים שלנו מתמודדת עם הסיפור בהצלחה יחסית, אבל אני עדיין מרגיש שאני חייב לפצות אחרי כל נסיעה שכזו, רק שאני אף פעם לא ממש הצלחתי להבין איך בדיוק אפשר לעשות זאת (ואני לא נכנס כלל לפאן הילדים, שגם במקרה הזה מגיעה ההרגשה שצריך לפצות אותם על ההעדרות).