הפקלאות כבר ארוזות (בעצם, לא. עוד לא התחלנו לארוז בכלל).

המתנות כבר נקנו (בעצם, רק חלקן, עוד יש כמה דברים לקנות לפני שאנחנו נוסעים).

התוכניות כבר תוכננו (בעצם, לא ממש. יודעים פחות או יותר את מי פוגשים אבל לא ממש מה הולכים לעשות).

הכרטיסים כבר נרכשו (בערך, בתקווה שהם אכן קיימים).

ובכל זאת, עוד כמה שעות אנחנו יוצאים לדרך.

שבועיים בארץ.

ודיר באלאק עם מישהו מחרבש את מזג האוויר הנפלא שהיה לכם שם בשבועיים האחרונים והופך את זה לחמש עשרה מעלות וגשם.

פרס בלתי נראה

אוסה לארסון היא סופרת שבדית, שזכתה לפני שנתיים בפרס אגודת ספרי המתח השבדית בפרס "ספר המתח של השנה". היא כתבה היום, בטור אישי בעיתון Stockholm City, טור שחשבתי שיהיה שווה לתרגם.

אז, בלי יותר מדי הקדמות מיותרות, הטור: (אי דיוקים בתירגום הם באשמתי, באם הם קיימים):

פרס בלתי נראה עם הרבה משמעות

ביום שבת תחליט האקדמיה השבדית לספרי מתח מי יקבל את הפרס לספר המתח הטוב של השנה. את הפרס הזה קיבלתי אני לפני שנתיים.

גרנו בחווה מחוץ ל-Nyköping באותו הזמן.

לא קרה הרבה שם. לפעמים ברחו כבשים. זה היה מרגש למדי. השכנים נהגו לבוא ולעזור לנו.

זה היה יום שבת. נסעתי ל-Coop Forum (סופרמרקט) כדי לעשות קניות לבד. בלי הילדים. הרגשתי הרגשת עילוי קלה ושמחה על כל החופש הזה. היכולת ללכת שם לבדי, בין כל המוצרים, ולחשוב את מחשבותיי בלי שאצטרך לפקח ולשמור ולבדוק מישהו אחר.

אז התקשר אלי תומאס בואס מהאקדמיה לספרי המתח ואמר שאני קיבלתי את הפרס.

"אתה צוחק!", צעקתי.

ותוך כדי שהוא אמר כי הוא לא צוחק רצתי בשמחה מסביב לאיזור הלחם. קיללתי לי מחרוזות של שמחה. צעקתי ושרתי "אלוהים, איזה יופי!" אין-סוף פעמים בדיוק.

כאשר הסתיימה השיחה עמדתי לדקה ליד מדף העוגיות והסתכלתי בחיוך על הטלפון שלי. אז הרמתי את מבטי, והסתכלתי מסביבי.

אף אחד בקרבתי שם לב להתפרצות שלי. אף אחד לא שאל "הממ, אילו חדשות טובות קיבלת?". אנשים קראו בעיון את רשימת הקניות שלהם ודחפו קדימה את עגלות הקניות בין המדפים.

גם אני לא הבחנתי דבר, והמשכתי לי בדרכי לכיוון איזור מוצרי החלב.

כאשר יצאתי מהוולבו בבית בחווה פגשו אותי הילדים. צלצלתי הביתה מהדרך וסיפרתי לבן זוגי על הפרס. הוא סיפר עליו לסטלה וליאו.

"אמא! אמא! קיבלת פרס!", הם צעקו ביחד.

"אני יודעת", אמרתי וחשבתי על כך שסוף סוף קיבלתי הזדמנות לנצל את השמלה ההיא שרציתי למדוד בחנות. "נכון שזה נפלא?"

"אנחנו נהיה עשירים!", חגגו השניים.

"אה... לא בדיוק". אמרתי. "אנחנו לא נקבל כסף".

"אנחנו נקבל גביע!!", הם צעקו.

"לא בדיוק", אמרתי. "גם לא גביע. זה מעין פרס בלתי נראה".

ניסיתי לחייך בשמחה רבה כדי שהם יבינו שזהו מאורע גדול וחשוב בכל מקרה. הילדים הסתכלו עלי כאילו איבדתי את דעתי. מישהו כאן רומה.

הם סבו על עקבותיהם ללא מילה נוספת ונעלמו לכיוון הלול.

בן הזוג הופיע באובר-אול העבודה שלו.

"את הטובה ביותר", אמר בנדיבות.

נכנסתי לבית עם השקיות מהסופר. אני בכל זאת שמחתי על הפרס הבלתי נראה הזה.לכל אחד יש רגעים שבירים. במקרים שכאלו העורך הפנימי שלנו הוא החזק ביותר. הוא קם בבוקר בשעה ארבע וחצי. שותה שתי ביצים נאות לארוחת בוקר ואז מגיע לחדר השינה ובועט אותי מהמטה.

אני מחזיקה את הפרס הבלתי נראה שלי לרגע וחושבת כי לא יכול להיות שאני חסרת ערך לחלוטין. הרי קיבלתי את הפרס.

בכל מקרה, בתי סטלה הצילה את המשפחה שבוע מאוחר יותר.

היא זכתה בתחרות של עיתון הילדים Bamse וקיבלה בובת פרווה של Lille Skutt. פרס אמיתי.

היא החליטה לעשות מחווה אמיתית והודיעה שהבובה שייכת לכל המשפחה.

סרט זוועתי

היום בערב הלכנו לראות את Klimt, הסרט בהפקה אוסטרית-צרפתית-בריטית-אמריקאית, בכיכובו של ג'ון מלקוביץ', העוסק בחייו של הצייר האוסטרי המפורסם גוסטב קלימט, שחי בחצי השני של המאה התשע עשרה ומת מסיפיליס ב-1918 (והיום הוא הצייר הכי יקר בהיסטוריה - ציורו הזה נמכר לפני מספר שנים ב-130 מיליון דולרים.

מה אני אגיד לכם. זוועה.

נראה שיוצרי הסרט כל כך רצו להתחכם, כל כך רצו להיות מתוחכמים, מתוסבכים ופלצנים (אני ממש לא אוהב את המילה הזאת, אבל בקונטקסט הזה היא פשוט מתאימה לחלוטין) עד שהם שכחו להוסיף כמה מרכיבים חיוניים לסרט. כמו עלילה. או הגיון. את תסריט. או עניין.

מה יש לנו שם? בחורות ערומות בכמויות מסחריות (ואני מודה, זה כיף לראות הרבה בחורות יפות בעירום מלא, אבל אפילו כשרואים סרטי פורנו אמיתיים משתעממים לבסוף אם אין עלילה בגרוש), סיפורים לא ברורים, משחק לא אמין (אפילו ממלקוביץ', שנראה רוב הסרט כאילו הוא סובל, ואני לא בטוח שזה בגלל הדמות שהוא משחק) ושעמום. אלוהים, כמה שעמום. שעה וחצי של סרט שמרגיש כמו חמש.

להתרחק, כמו מאש. אם אתם רוצים ללמוד על קלימט, קראו עליו בוויקיפדיה ולכו לראות תערוכה שלו במוזיאון. חבל לבזבז את הזמן על הסרט.

ציון: 1 מ-10 (למה 1? כי בכל זאת רואים שם יצירות של קלימט, והוא בהחלט עשה דברים יפים).

היום העשירי - יום שלישי, העשירי בספטמבר 2006

התעוררנו יחסית מוקדם במיטה הענקית והנפלאה. בחוץ שוב זרחה השמש והאירה את הנוף המדהים מסביב.

הסתבר שהמלון מציע, בין השאר, קיאקים, סוסים ועוד דברים רבים, כולם כלולים במחיר החדר. עדיין היינו לבד, ולכן החלטנו לאכול ארוחת בוקר, ואז לקחת קיאק ולחתור לכיוון החוף שאפשר היה לראות מלמעלה.

להוריד את הקיאק למים מהמזח היה סיפור לא פשוט (המזח נמצא על שפך נהר, שמוביל אחרי כמה מאות מטרים לאוקיינוס האטלנטי) אבל בסופו של דבר הצלחנו. חתרנו לחוף, שם השארנו את הקיאק והלכנו לטייל - לגמרי לבדנו.

אחרי שעה בערך חזרנו. החזרה היתה, מסתבר אתגר לא פשוט. הזרימה החזקה של הנהר לאוקיינוס הפכה את החתירה במעלה הזרם לקשה ביותר, ולקח לנו כמעט עשרים דקות לעבור את שלוש מאות המטרים בחזרה למזח.

עייפים ומרוצים, צללנו בחזרה לבריכה הנפלאה. אחרי כן התקלחנו, לקחנו את הפקלאות והמשכנו בדרכנו הלאה.

המשכנו צפונה, והגענו אחרי כמה שעות (ועוד כמה נהרות ודרכים לא-דרכים) לעיירה קטנה בשם Islita שאמורה להיות "עיירת אומנות". לא מצאנו שום דבר מעניין במיוחד במקום והמשכנו עד שהגענו לעיירה בשם Samara (כן, כמו השם של הילדה ב-The Ring). העיירה יושבת לחוף האוקיינוס האטלנטי, ובעונת התיירות מפוצצת בתיירים.

עם זאת, במקרה שלנו המקום היה כמעט ריק (בכל זאת, העונה הגשומה) כך שמצאנו חדר במלון של בחור גרמני ללא בעיה מיוחדת.

הדבר המעניין ביותר שקרה במקום היא העובדה שבשעות הערב המוקדמות נפסק החשמל. לחלוטין. בכל העיר, ולא חזר עד לשעות הבוקר המוקדמות. את ארוחת הערב אכלנו במסעדה לאור נרות, ופשוט חזרנו למלון והלכנו לישון לאחר מכן (והתעוררנו בארבע לפנות בוקר, כאשר חזר החשמל וכל המנורות בחדר נדלקו).

היום האחד עשר - יום רביעי האחד עשר בספטמבר 2006

מ-Islita נהגנו במשך כמה שעות, ועלינו בדרכים לא דרכים על ההרים במרכז קוסטה ריקה, במטרה להגיע לעיירה Santa Elena.

העיירה יושבת בנקודה במקום יפהפה, עם נוף מדהים מסביב, עם מטעי קפה, נהרות והרבה הרבה ירוק בעיניים.

אחר הצהריים הלכנו לעשות "סיור קפה" אצל "Don Juan":

הבלונדה קוטפת פולי קפה טריים כחלק מהסיור. הידעתם שצמח קפה מסוגל להפיק קפה במשך מאה שנים?

בערב אכלנו ארוחת ערב במסעדה מגניבה ביותר, אשר מהווה בניין שלם (שהוא גם מלון) ובאמצעה צומח עץ ענק (כך שיושבים למעשה בין הענפים). חוויה משעשעת למדי.

באותו היום הזמנו גם מקומות לבוקר אחרי, לדבר שהיווה את הסיבה העיקרית שהגענו לשם - ה-Sky Trek.

היום השניים עשר - יום חמישי, השניים עשר בספטמבר 2006

קמנו מוקדם מאוד בבוקר, אכלנו ארוחה מהירה והלכנו לנקודת האיסוף של ה-Sky Trek. שם פגשנו עוד זוג (שהסתבר שהם ישראלים. עולם קטן, הא?) וביחד לקח אותנו המיניבוס.

כל עניין ה-Sky Trek (שיש עוד רבים וטובים כמותו בקוסטה ריקה, אך מדובר במקצועי, בטוח ובעל הנסיון הרב ביותר, למיטב ידיעתנו) הוא למעשה דבר שנקרא Canopy Tours - "טיסה" מעל ובתוך צמרות עצי יערות הגשם באמצעות אומגות ענקיות.

כמה ענקיות? הנה כמה נתונים.. בסך הכל בסיור היו 11 אומגות. הארוכה שבהן באורך של כמעט קילומטר. הגבוהה שבהן בגובה של כ-140 מטרים (כן, מאה וארבעים מטרים מעל הקרקע, באומגה) ובמהירה שבהן מגיעים למהירות של כ-75 קמ"ש.

הבלונדה באחת מהאומגות הקטנות יותר (שהיו בהתחלה, כאימון)

וככה זה נראה מהאוויר - צילום עצמי, מגובה של יותר ממאה מטרים מעל הקרקע (העצים שרואים הם עצים בגובה של עשרים או שלושים מטרים)

כל הסיפור לוקח בערך שעתיים (כי צריך גם ללכת קצת בין אומגה לאומגה) וזו חוויה שבהחלט אסור לפספס. שווה כל רגע!

אחרי שנגמר הסיפור לקחנו את האוטו ונסענו בחזרה לסאן חוזה, וזאת בכדי להחזיר את האוטו לחברת ההשכרה ביום אחרי.

בסאן חוזה עשינו טעות - ולקחנו חדר ("פרטי") באכסניית Costa Rica Backpackers, שאמנם נחשבת לפופולארית ביותר בסאן חוזה אבל בהחלט ידעה ימים יפים יותר (אולי בשיפוץ האחרון שהיא עברה, לפני איזה עשור וחצי או שניים)

מה אני אגיד לכם - אם היינו צריכים הוכחה לכך שאנחנו כבר לא Backpackers ושהימים הללו, מבחינתנו, עברו כבר מזמן - קיבלנו אותה שם.

את הערב העברנו בהסתובבות ברחובותיה המלאים עד אפס מקום של סאן חוזה (ושם גילינו תופעה מעניינת - מסתבר שפעילות מאוד פופולארית של תושבי העיר היא לעמוד בתור לכספומט. זה פשוט לא יאומן, ליד כל כספומט רואים תור של עשרות על גבי עשרות אנשים).

את הערב סיימנו בכפה נחמד מאוד שהוא גם מרכז למכירת עבודות אמנים (הבלונדה קנתה צמיד ושרשרת) וגם מועדון ג'אז חי.

נשארנו כמה שיכולנו, כי ממש לא רצינו לחזור ל-Backpackersä, אבל בסופו של דבר חזרנו, והלכנו לישון, מקווים שלא נתעורר עם פשפשים, פרעושים או סתם הרגשת גועל נפש כללית.

לא ממש התכוונתי לכתוב פוסט על הנושא, אבל ראיתי את "הנושא החם" החדש כשנכנסתי לאתר והגעתי למסקנה שממש לא משנה מי צודק ומי לא, מי משקר ומי אומר את האמת.

גם פרץ וגם אולמרט, שניהם הם פוליטיקאים סוג ז'. שניהם אנשים קטנים שמתעניינים בעצמם, במטרותיהם הפוליטיות והאישיות וכוח שהם יכולים להשיג (ולא, הם לא שונים בהרבה מביבי בעניין הזה, רק שבניגוד לביבי הם מציגים את זה בצורה פחות בוטה).

שניהם מהווים דוגמא נפלאה לתהומות הנשייה שאליהם הגיעה הפוליטיקה הישראלית באחת עשרה השנים האחרונות. לא שהכל היה טוב, טהור וכשר בזמן ממשלות רבין, פרס (הראשונה) ושמיר, אבל אז לפחות היו מנהיגים עם אידיאולוגיה, חזון, מטרה וכוח הנעה. לפחות חלק מהפוליטיקאים היו אכן אנשים עם שליחות ורצון להיטיב עם העם (בדרך שהם ראו כנכונה). בין אם הסכמתם עם הדרך או התנגדתם לה, ידעתם כי המנהיגים נמצאים שם כדי להפוך לעשות את העבודה שלשמה הם נבחרו.

אין לי הרגשה כזאת היום. אפילו לא קצת. מתי המעט שעוד מהווים "אנשים בעלי חזון ואידאולוגיה" הופכים מהר מאוד לעסקנים מלוכלכים כמו שאר חבריהם כדי לשרוד בביצה הפוליטית של ישראל, או לחילופין חוטפים קלקול קיבה רציני מכל הגועל נפש ובורחים כל עוד נפשם בם (או לחילופין, נזרקים החוצה כי הם "לא משחקים את המשחק", ראו מקרה יוסי שריד ומר"צ או מהכיוון השני, עוזי לנדאו והליכוד).

מה זה אומר לגבי עתדינו? אין לי ממש מושג. אבל אני יודע שאם לא יישתנה משהו בקרוב, המצב לא יילך ויישתפר, אלא להפך.

שום דבר טוב לא יכול לצאת מכך שאת המדינה מנהלים חבורת חדלי אישים, רודפי כוח ושררה ותאבת בצע, שחיים כולם כאחד בגישת "אחרי המבול".