8 חודשים אחרי הביקור האחרון, הגיע הזמן לחזור לסינגפור. הפעם למשך שבוע שלם כך שאני מקווה שמעבר לפגישות העבודה וארוחות הערב הרשמיות, יהיה גם קצת זמן להסתובב ולהכיר את המקום ולא רק את המלון/משרד/משרד לקוח/מסעדות (למרות שאין ממש מה להתלונן על המלון).

לא היה קל לעזוב את הבית (אני עכשיו בלאונג', מחכה לעלייה למטוס עוד עשרים דקות). הטרול ממש לא רצה שאלך והיה די מצוברח מהעניין כל הבוקר. השיא היה כמובן כשהגיעה המונית והייתי צריך לצאת מהבית. אני יודע שזה יעבור אבל עדיין צובט את הלב.

מקווה שיעבור שבוע קל, על משפחתי בשבדיה וגם על זו שבארץ.

עריכה

הגעתי. חם ולח כצפוי, אבל לפחות גשמי הזלעפות עם הרעמים והברקים שהבטיחו בתחזית (בינתיים) לא התממשו.

מתנת הפרידה כשעוזבים את המטוס של Thai Airways. חביב

לכבוד יום ההולדת ה.. אה.. עשרים וחמישי של הבלונדה, החלטנו לגוון את שגרת החיים האפרורית של שטוקהולם בנובמבר באמצעות קפיצה קטנה לספ"ש בברלין.

ביום שישי, אחרי שלקחנו את הילדים לגן, נכנסו למונית, נסענו לשדה ושעתיים אחר כך כבר נכנסנו ללובי של המלון ליד אלכסנדרפלאץ.

המלון.. זה היה האתגר הראשון. ברלין היא אולי העיר הגדולה האחרונה במערב/מרכז אירופה שלא לי ולא לבלונדה יש מושג לגביה (למעשה, חוץ מאשר בשדה התעופה בטרנזיט, מעולם לא דרכה כף רגלי בבירה הגרמנית). אז.. איפה גרים בעיר ענקית שכזו, שאין לה מרכז ברור ומוגדר?

את הבחירה לבסוף עשינו אולי בצורה הכי מטופשת, אבל הכי מוצלחת שיכלה להיות - בחירה באמצעות אטרקציה.

ליתר דיוק, זכרתי (כאשר עברנו על רשימת המלונות הזמינים בתאריכים) שלפני מספר חודשים ראיתי תמונות ברשת של אקווריום ע-נ-ק שמקשט לובי של מלון וזכרתי במעומעם כי מדובר בברלין. גיגול קצר העלה שאכן כך הוא הדבר ומלון ראדיסון בלו באלקסנדרפלאץ אכן מתהדר באקווריום הגלילי הגדול ביותר בעולם שנמצא בתוך מבנה.

בכל מקרה, נכנסנו למלון, התפעמנו מהאקווריום (שהוא באמת נפלא ומשמש כתפאורה לארוחת הבוקר, ללובי, למעליות כמו גם לכל החדרים במלון שפונים לתוך הלובי), לקחנו מפה והתחלנו לטייל.

מזג האוויר, שחששנו שיהיה גרוע בערך כמו זה של שטוקהולם בנובמבר, הוכיח דווקא שהוא סביר לחלוטין עם טמפרטורות של קצת יותר מעשר מעלות, שמש ואפילו עצים שעדיין לא השירו את עליהם. החלטנו, למרות אהבתי הרבה להיסטוריה בכלל ולמלחמת העולם השנייה בפרט, לא להעמיק יותר מדי בסיורי מוזיאונים ומור"קים כאלו ואחרים אלא לנסות ולהסתובב כמה שיותר.

כך שהספקנו להיות ב-East Side Gallery (הקטע הארוך ביותר מחומת ברלין שעדיין עומד על תילו ומשמש כמוזיאון), בצ'ק פוינט צ'ארלי (שהיתה מעניינת, אבל יחד עם זאת משעממת משהו. אני מניח שלראות את המקום לפני 1990 היה מעניין הרבה יותר), מוזיאון אומנות המוקדש לאמיל נולד (אותו הבלונדה אוהבת במיוחד, במיוחד את ציורי האלפים שלו) וכמובן הרייכסטאג, שער בראנדנבורג (הממש לא מרשים, אגב) ושלל חנויות.

גילינו שהצד המזרחי מעניין וחי הרבה יותר מהצד המערבי של העיר (לפחות החלקים בהם אנחנו בילינו). קרוייצברג זה פשוט איזור ענק של בוהמיה וחיים צבעוניים.

לגבי אוכל - חוץ מהשניצל הווינאי (המוצלח באופן מפתיע) שאכלנו על המסעדה (המפתיעה כשלעצמה) ששוכנת על גג הרייכסטאג, לא ממש הרגשנו צורך להעמיק את המסע למאכלים מזרח/מרכז אירופאיים. עם זאת, גילינו מה שהוא (כנראה) סוד גלוי - את המסעדה הוויאטנאמית המ-ד-ה-י-מ-ה מסייה וונג. אי אפשר להזמין מקומות, לרוב יושבים ליד שולחנות שחולקים עם אחרים, צפוף ורועש אבל.. מוזיקה נפלאה, טבחים ומלצרים נפלאים, מקום פשוט כיפי והאוכל.. לא פחות ממדהים. אכלנו שם פעמיים ביומיים וחצי, בכל פעם מנות שונות לחלוטין וכולן ללא יוצא מן הכלל היו מצויינות. לא נותר אלא להצטער ששטוקהולם לא התברכה אף לא במסעדה וייטנאמית מוצלחת אחת לרפואה.

לגבי ההסתובבות - מעבר למערכת התחבורה הציבורית המשומנת היטב (גם אם מסובכת למדי עם שילוב של רכבות עיליות/תחתיות/טראמים ואוטובוסים שמשתלבים זה בזה בצורה לא ממש קלה להבנה), העיר שטוחה ואידאלית לשכירת אופניים. כך שמומלץ בחום לשכור ולהמנע עד כמה שאפשר בנסיעה בתחבורה תת-קרקעית כי זו צורה בטוחה לפספס הרבה מאוד מקומות מעניינים.

קשה אגב גם להמנע מקונטקסטים היסטוריים. הבלונדה לא פעם ולא פעמיים הזהירה אותי שהגרמנים לא יאהבו את חוש ההומור השחור שלי, אבל לפעמים אי אפשר להתאפק. לדוגמא, כאשר עומדים ברייכסטאג בכניסה והשומרת צועקת על כולם להכנס כדי להצטופף בחדר המעבר (שכולל שתי דלתות זכוכית וצריך לסגור אחת לפני שהשנייה נפתחת), הסתכלתי למעלה ושאלתי את הבלונדה אם היא חושבת שעכשיו נקבל מקלחת.

או כאשר ראינו את כמות בתי הקפה ודוכני הספרים בסביבת אלכסנדרפלאץ (ובכלל) הודעתי לבלונדה שאני רואה שהגרמנים הם אנשים מתורבתים ובעלי שלל תחביבים - קריאת ספרים, שתיית קפה והמתת יהודים באמצעות גז.

אבל את החלק המשעשע (?!) שמרתי לסוף - כאשר ראינו את האנדרטה (המדהימה) לזכר היהודים שנרצחו בשואה הלכתי לקרוא את השלט שעומד וראיתי שהוא מסתיים בכתובת האומרת כי "Up to 6 million jews that were murdered during the holocaust". אז פניתי לבלונדה ושאלתי - "הבנת? Up to. כאילו - אנחנו לא ממש סגורים על המספר אבל מ-ק-ס-י-מ-ו-ם 6. סביר להניח שפחות, לא?"

בקיצור - מומלץ בחום (למרות שאני מניח שאנחנו פחות או יותר האחרונים, בשבדיה כמו גם בישראל, שגילו את ברלין).

והנה, כמה תיעודים ויזואליים:

אי המוזיאונים על הנהר, ליד אלקסנדרפלאץ. מימין זוהי הקתדרלה הגדולה ביותר בברלין

(גם הפרוטסנטים רצו להראות לקתולים שיש להם בניינים גדולים, טענתי בפני הבלונדה. אח"כ ראינו שזו בדיוק הסיבה שבנו אותה)

כל ברלין היא אתר בנייה אחד גדול. כרגע הם עסוקים בהוספת קו נוסף לרכבת התחתית בלב העיר

השער המפורסם. כאמור - בהשוואה לפריז ולרומא, הארכיטקטורה הגרמנית לא ממש עושה לי את זה..

אנדרטת הזכרון לנרצחים היהודים בשואה. באמת מרשים (ומתחת לאנדרטה יש מוזיאון תת קרקעי)

תנופת בנייה, כאמור. הנה יער מנופים טיפוסי כמותו רואים כמעט בכל פינה בעיר

צ'ק פוינט צ'ארלי. עד לפני 23 שנים זה היה מקום מטיל מורא. היום זו מזכרת תיירים עלובה למדי

משמאל - הטוב ביותר שמזרח גרמניה הצליחה לייצר (אגב, החלק המערבי של אותה חברה, שהופרדה אחרי המלחמה, הצליחה קצת יותר)

מימין - הטוב ביותר שמערב גרמניה הצליחה לייצר

האקווריום בלב הלובי. ייחודי ופסטורלי

המשקאות במסייה וונג. מעולים כמו האוכל

את החנות הזו ראינו בערב בדרך למלון. צילמתי כי פשוט הדהים אותי שמגיעים לגדלים כאלו בבגדים (ואירוני שזה יושב בדיוק ליד סניף מקדונלדס)

אלקסנדרפלאץ. מגדל הטלוויזיה אגב, שהיה אמור להיות גאוות מזרח גרמניה, הפך לבדיחה לאחר שהתברר שהוא מטיל צל ענק בצורת צלב

איסט סייד גלרי. קצת מחוץ למסלול של שאר הדברים אבל שווה ביקור (ומהצד השני, מלא בציורים של אמנים שונים מרחבי העולם)

זה אולי מקטע החומה הכי מוצלח שראינו. משעשע למדי

כיפת המראות שיושבת על הרייכסטאג. זה ביזארי ומעניין ולא ממש ברור למה הם עשו את זה, אבל זו יופי של אטרקציה (ובחינם)

השניצל במסעדה שליד הכיפה שרואים בתמונה מעל. נוף מוצלח (למרות שיש להגיד את האמת - ברלין היא לא עיר מעניינת במיוחד למבט מגבוה)

אחד המערכונים המוצלחים של מונטי פייטון, שמתאר בצורה די מדוייקת את ההרגשה שלי היום

שבדיה בכלל ושטוקהולם בפרט ידועות בבירוקרטיה היעילה למדי שלהן.

העובדה שהניהול בשבדיה (ובאפן כללי בסקנדינביה) הוא בעיקר "ניהול רוחבי" ששם פחות דגש על היררכיה ניהולית ויותר על האצלת סמכויות ועבודת צוות אומרת שיש אפשרות גם לפקידים "להגדיל ראש" ולפתור בעיות שבמקומות אחרים אולי היו דורשים הליך בירוקרטי מורכב. כמו כן, העובדה שכמעט כל התנהלות מול מערכת ציבורית אפשרית על ידי שימוש באינטרנט ובחתימה אלקטרונית אישית אומרת שלרוב לא צריך כלל קשר עם "מענה אנושי" כאשר דרושות פעילויות שונות, מדיווח על איסוף אשפה שהתפספס ועד רישום לגנים או העברת בעלות על אוטו.

אבל, לכל כלל יש יוצא מהכלל, ובמקרה שלנו מדובר בצינורות מים.

"Stockholmvatten", חברת המים של שטוקהולם, דווקא יעילה למדי עד כמה שאני יכול לשפוט (ואף מתגאה בכך שהיא מספקת את "מי הברז הטובים בעולם") אבל במקרה הנוכחי, נראה שלא ממש פשוט לעבוד מולם כאשר מדובר ביותר מעדכון קריאה של שעון המים באינטרנט.

זה התחיל במכתב שקיבלנו אתמול הביתה מחברה בשם Ansvarsbesiktning AB אשר הודיעה בצורה לבבית למדי כי ביום שישי הקרוב, מתישהו במהלך היום, יגיעו לביתנו (או יותר מדויק, גינתנו) מומחים מטעמם ויתקינו "מודד ויברציות" על הבית, כחלק מההכנות להחלפת צינורות המים ברחוב שלנו.

מודד ויברציות? צינורות מים? חשש קל התגנב בליבנו - מה בדיוק הולכים לעשות לנו ברחוב שדורש התקנת מד ויברציות על הבית?

היום בבוקר התקשרתי לחברה והגעתי חיש מהר לפקידה חביבה שסיפרה לי שאני צריך דווקא לשמוח - בעלי בתים רבים מבקשים שיתקינו להם כזה בכדי שאפשר יהיה להוכיח, במקרה של נזק לבית בזמן שיפוצים ברחוב/מתחת לרחוב, שהנזק לבית אכן נגרם מרעידות בקרקע, מה שאומר שהעירייה/קבלן הם אלו שמפצים ולא צריך לפנות לביטוח. היא אמרה לעומת זאת שאין לה מושג מה הולכים לעשות אצלנו, ואולי כדאי שאדבר עם בנגט, האחראי על הפרוייקט.

בנגט, גם כן חביב למדי, סיפר לי שאין לו ממש מושג מה הולכים לעשות ברחוב כי הוא בסך הכל קבלן המשנה שמתקין את המודדים. הוא הפנה אותי למרכזייה של חברת המים של שטוקהולם ואמר שאדבר עם בחור בשם מאטס יונסון.

התקשרתי למרכזייה, ביקשתי את מאטס. פקידת הקבלה אמרה שהקו תפוס ושאלה אם ארצה להשאיר הודעה. השארתי והבחור אכן חזר אלי תוך זמן קצר.

אחרי שהסברתי לו למה אני מתקשר, הוא אמר שלצערו אינו יכול לעזור לי מפני שהוא האחראי על משאבות המים וכחלק מעבודה זו אחראי על התקנת מודדי ויברציות על המשאבות וכנראה בגלל זה יש לקבלן המשנה את השם שלו, אבל אין לו קשר להחלפת צינורות. הוא הפנה אותי הלאה לטומי מאטסון.

טומי, אחרי התקף שיעול שלא היה מבייש חולה שחפת במצב סופני ("מצטער, אני קצת מקורר", הוא הספיק להתנצל לפני שהתחיל סיבוב נוסף) הקשיב לי בקשב רב וענה לבסוף שהוא אמנם אחראי על תשתית הצינורות מים ברחוב, אך לא באיזור בו אנו גרים. הוא הפנה אותי הלאה לבחור נוסף בשל ריקארד טוברדסון.

ריקארד לא ממש ענה והבחורה במרכזייה (שאתה אני מתחיל כבר לפתח סוג של קשר אפלטוני. בכל זאת, מספר שיחות שכזה ביום אחד זה משהו מיוחד) השאירה לו הודעה בשמי.

אז המצב הוא, אחרי 6 אנשים ומספר דומה של טלפונים, שעדיין אין לי מושג מה הולכים לעשות לנו ברחוב או איך בדיוק זה משפיע לנו על הבית (או, יותר מדויק, למה צריך להתקין לנו משהו כמו מודד ויברציות כבר ביום שישי הקרוב).

אני בטוח שאפריים קישון צוחק לו בקבר אי שם (בשוויץ? או שקברו אותו בארץ?)

עדכון

ריקארד התקשר בחזרה ואחרי דין ודברים הסתבר שהוא אכן אחראי על הצנרת באיזור שלנו אבל הוא לא זה שאחראי על הפרוייקט, לכן עלי לדבר עם מאטס אולסון. כאשר ניסיתי להתקשר ולדבר עם מאטס הודיעה לי מזכירה אוטומאטית ששעות הקבלה הטלפוניות מסתיימות להן בארבע אחה"צ.

הסאגה ממשיכה