השבועות האחרונים היו עמוסים למדי מכל הבחינות.
ונתחיל מההתחלה - כיסוי זכייתה של פרופ' עדה יונת בפרס הנובל לכימיה.
לשמחתי יצא לי להיות בקבלת הפנים לכבוד פרופ' יונת ובני משפחתה בבית השגריר וגם קיבלתי הזמנה לטקס חלוקת הפרסים כמו גם לארוחת הערב והנשף שלאחריו (מי מכם שקרא "מעריב" ביום חמישי או שישי בשבוע שעבר שם לב לעובדה הזו, אני מניח).
נתחיל בקבלת הפנים - חמישים אנשים שכללו (כמובן) את השגריר ואשתו, אנשי שגרירות, אנשי קרן נובל, כמה חברי פרלמנט שבדים, פרופ' יונת ומלוויה, כמה מבכירי האקדמיה הישראלית וכמה נציגי כלי תקשורת ישראליים (ערוץ 2 הגיע בהרכב מלא של שדרנית-מפיק-צלם, ערוץ 10 הסתפק ב"קבוצה של איש אחד" וערוץ 1 נעדר לחלוטין באופן מחשיד משהו).
האוכל היה שילוב מעניין בין תפריט שבדי (דגים ותפוחי אדמה מבושלים) לישראלי (טבולה) ובסך הכל טעים מאוד. פרופ' יונת כמו גם בתה, אחותה ונכדתה הוכיחו עצמן כמסתגלות היטב לאווירת ההילולה סביבן ועם הרבה חוש הומור בריא.
יום אחר כך הגיע המאורע האמיתי. הפראק (Tails באנגלית, לא נראה לי שיש לדבר הזה תירגום ישיר לעברית) השחור עם החולצה והפפיון הלבנים (לבוש הפינגווין הקלאסי) היו מוכנים ומזומנים. כמקובל בשבדיה, ובגלל שהאיזור סביב הבית הקונצרטים של שטוקהולם פחות או יותר נחסם לתנועה, נסעתי ברכבת התחתית לשם (וזו חוויה מעניינת, לעמוד ברכבת התחתית עם לבוש כזה. עם זאת, רוב הנוכחים ברכבת ניחשו לאן אני נוסע בעשירי לדצמבר אחר הצהריים עם כזו תלבושת).
עדה יונת מקבלת את פרס הנובל לכימיה של שנת 2009 מידי מלך שבדיה, קארל ה-16 גוסטאב, בבית הקונצרטים של שטוקהולם
אחרי סיום הטקס והענקת הפרס לכל 12 הזוכים (5 נשים, 7 גברים) בכימיה, פיזיקה, רפואה, ספרות וכלכלה, הזוכים עצמם התמנגלו עם קרוביהם, זוכי עבר וחברי קרן נובל והאורחים ה"רגילים" יצאו לאוטובוסים שחיכו בחוץ והעבירו אותנו לבית העירייה של שטוקהולם.
בבית העיריה היה פשוט באופן מפתיע למצוא את השולחן המיועד שלי מבין 1300 פלוס האורחים במקום והתברר שאני במעין "שולחן נציגי תקשורת" עם עורכים מסוכניות AP, AFP, רויטרס וסוכנות הידיעות הסינית כחברי השולחן שלי. גם אסף אוני, עיתונאי "הארץ" החביב שהגיע מברלין לכבוד הסיפור, ישב לידי:
הבחורה השם באמצע היא עורכת AP בשבדיה. אחת הבחורות היותר מעניינות שיצא לי לפגוש בזמן האחרון
בכל מקרה, האוכל דווקא לא הרשים במיוחד. אמנם הוא היה מעוצב למשעי ופומפוזי בדיוק כמו שהייתם מצפים מסעודה שכזו, אך חוץ מהקינוח שום דבר לא ממש הרגיש כ"ארוחת מלכים" (אבל לפי מה שהבנתי, הדבר העיקרי בארוחות הללו בדרך כלל הוא דווקא היין והשמפניה, שאכן היו מצויינים).
הקינוח. הסליל שוקולד הזה הוא פשוט מדהים. אם מישהו מבין איך עשו אותו ,אשמח לדעת
הסיפור הסתיים, כמיטב המסורת ואחרי הארוחה והנאומים (שמהם נאומה של עדה היה המוצלח ביותר, אגב, לא יודע כמה ממנו יצא לכם לשמוע בארץ) הגיע תורו של הנשף ב"אולם הזהוב":
למרות שאורחים רבים נשארו עוד זמן רב, אני הייתי כבר בדרכי הביתה בערך בחצות. בכל זאת, חלקנו גם היינו אמורים לעבוד יום אחר כך.
עכשיו רק נותר לקוות שעמוס עוז יקבל את הנובל בספרות בשנה הבאה (כבר שנים שהוא "המועמד העיקרי" וכל פעם מפסיד למישהו אחר) ואז אוכל לחוות את העניין שוב.
אחרי נובמבר ודצמבר חמים בצורה מדאיגה, החליט החורף סוף סוף להגיע כמו שצריך. כבר מספר ימים שהטמפרטורות באופן ניכר מתחת לאפס (מינוס 10 בחוץ כרגע, לפי המדחום) והרבה שלג שיורד לפרקים והופך את העיר כולה ללבנה. כך גיליתי את אחת החדוות של בעלות על בית פרטי - הצורך לחפור את הדרך בשביל שאפשר יהיה לרדת במדרגות מהבית ולהוציא את האותו. תענוג (באמת, לא בציניות):
הרחוב שלנו בבוקרו של יום שלישי האחרון, בשעה 07:45
והבית שלנו. מאז הספיקו עוד לרדת 10 ס"מ של שלג לפחות
לשמחתי הרבה, מזג האוויר הזה אמור להשאר איתנו לפחות עד חג המולד וקצת אחרי, מה שאומר שנוכל להנות ממנו בדיוק עד שניסע לארץ לשבועיים.
ולגבי הג'וניור (שכבר חוגג שנתיים וחודשיים לחייו. לא יאומן איך הזמן עובר מהר). הוא כבר ילד לכל דבר ועניין וכל מי שאומר שזו התקופה הנפלאה ביותר להיות בה הורים - צודק לחלוטין. בגיל הזה הם מפותחים ועצמאיים מספיק בשביל להבין מה הולך סביבם ולבצע אינטראקציה חברתית מורכבת עם הסביבה, אך עדיין לא הגיעו לשלב בו הם למדו לשקר, להעמיד פנים או להתווכח עם ההורים. אנחנו מנסים להנות מזה כמיטב יכולתנו.
ביום ראשון האחרון, יום אחרי שהבלונדה העירה בשיחה עם אמי בטלפון ש"למרבה המזל וההפתעה, עד היום הוא לא הצליח לגרום לעצמו נזק בנפילה/מכה", ההינו איתו בגן שעשועים בעיר. הבלונדה הסתובבה ולכן פספסה את מה שאני ראיתי - איך הטרול הקטן והחמוד מחליק ממדרגת בטון בגובה של חצי מטר ונופל ישר לאספלט, face first.
הלב שלי נפל לתחתונים ורצתי אליו כמו שמעולם לא רצתי. הוא כבר היה אצלי על הידיים לפני שהבלונדה הספיקה להסתובב. בהתחלה זה נראה רע מאוד. הוא היה בהלם - לא בכה, לא צעק, פשוט הסתכל המום. הפרצוף שלו כולו היה מכוסה בבוץ שחור שמתחתיו אפשר היה לראות בבירור איך חצי הפרצוף השמאלי שלו שפשף יפה את האספלט.
בסופו של דבר, אחרי שלקחנו אותו לבית הקפה הקרוב, ניקינו אותו והרגענו אותו (או בעצם, בעיקר את עצמנו, הוא פשוט סיפר לכל מי שהוא פגש באותו יום ושאל אותו על זה "יהונתן עצוב") ראינו שלמזל כולנו מדובר בפצעים שטחיים בלבד ושום דבר לא נשבר, נעקר או נסדק. תודה לכל אלי הויקינגים, אבל זו היתה אחת החוויות המפחידות ביותר שעברתי בחיי - אותן שניות שעברו בין שראיתי אותו נופל ועד שהרמתי אותו.
הטרול משנש בבית קפה, קצת זמן לפני שהסיפור למעלה קרה
קיבלתי מייל שמוען אלי מבחור בעל השם המרנין Tanseem Khalil שמשמש כעורך של מגזין בעל השם "
דוח עולמי עצמאי". כמובן שהמחשבות הראשונות שלי היו בסגנון "הנה, יופי, עוד ארגון שלם שכל מטרתו בחיים היא להוכיח כמה הפלסטינאים מסכנים וכמה ישראל מסוכנת". לשמחתי, לא הסתכלתי רק על הכותרת אלא קראתי את המייל שלו.
ומה כתוב במייל? שהמגזין הראשון שהוציאו עוסק בנושאים הבאים: הכיבוש המרוקני של הסהרה המערבית, פליטים בבנגלהדש, הקמפיין השבדי נגד מיליטריזם, מלחמתה של לוב בחופש העיתונות, אפרטהייד סיני נגד מיעוטים, עבדות ילדים באוזבקיסטן, דיכוי נשים במשטרים תיאוקרטיים והסטוריית הספרים והצנזורה באיראן ועוד.
מה אני אגיד לכם, לא בדיוק מה שציפיתי ועוד הוכחה לפתגם המשומש על הקנקן ותוכנו.
ועוד מייל שקיבלתי עסק בהודעה לעיתונות (אותנטית לחלוטין) מאוניברסיטת גטנבורג. ברוח חג המולד ו"אווירת סוף שנה/קורס", התגייסו כמה מהמוחות המובילים באוניברסיטה בכדי לדון בשאלה הרת הגורל - "סנטה קלאוס בסכנה". אני לא אקלקל לכם, אז הנה
לינק לעותק של הסיפור. שווה קריאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ford Prefect
