פרק 1 - אבט"ש ומתנדבות

את הבלונדה פגשתי לפני 7 שנים פחות שבועיים בקיבוץ קלי"ה שבצפון ים המלח. היא - מתנדבת צעירה שבאה לבלות 4 חודשים בארץ (משהו בסגנון "טיול אחרי צבא" בגרסא השבדית). אני - חפ"ש  שנשלח ל-3 שבועות שמירה על אותו הקיבוץ. התוצאה - מפגש (במסיבת הפורים של הקיבוץ במרץ 1998), שיחה, ועוד כמה. נשיקה ראשונה ופרידה פתאומית (היא עזבה את הקיבוץ בתום התקופה בלי שאמרה אפילו שלום).

העלבון צרב במקצת, but then again, זה לא כאילו היינו חברים בלב ובנפש - פשוט בילינו קצת זמן בשיחות אל תוך הלילה (וחוץ מאותה נשיקה, שום דבר רומנטי לא קרה).

פרק 2 - מפספוס לפספוס, ולילה סוער

כשחזרתי הביתה מהאבט"ש חיכה לי מכתב (החלפנו טלפונים וכתובות באיזה שלב) עם התנצלות על ההעלמות. היא היתה באילת בדרך לסיני, ותנסה לתפוס אותי ולראות אם עוד יצא לנו להפגש כשתחזור. כשהיא חזרה קיבלתי טלפון ממנה מאילת (וברקע ערס עילג שמנסה נואשות להתחיל איתה). מפה לשם הבנו שאין ממש סיכוי שנפגש עם לוח הזמנים שלה, במיוחד לאור העובדה שאת הלילה האחרון שלה בארץ היא אמורה להעביר באיזה פאב עם חבריה המתנדבים בירושלים.

הגורל מפתיע לפעמים, וכך יצא שהגברת, מרוב אלכוהול, עייפות, בלבול או שילוב מנצח, שכחה את דרכונה בהוסטל וגילתה זאת רק כשהיא היתה בשדה. לטיסה היא כבר לא יכלה להספיק אך היא קיבלה מקום על המטוס ביום שאחרי, מה שנתן לה עוד יום שלם בישראל ללא הרבה תוכניות.

היא החליטה לבלות את היום/לילה הזה בתל אביב, ונזכרה בפורד החביב לו הבטיחה שייפגשו, אם יצא. טלפון מהיר גילה שהוא דווקא פנוי באותו הערב ואף יישמח מאוד להפגש איתה. הם קבעו לדבר מאוחר יותר ולקבוע בדיוק איפה ומתי.

3 פעמים היא נסתה להתקשר, 3 פעמים היא פספסה אותי. בפעם הרביעית (שבדיעבד התברר היתה האחרונה שהיא הלכה לנסות) כן עניתי, ואספתי אותה ביפו.

את הערב בילינו בהרצליה על החוף, ותוכנית ערב קצרה הפכה ללילה שלם של ריגושים ליד החוף, שבסופו לקחתי אותה להוסטל שם היא התארגנה, ומשם ישר לשדה והביתה לשבדיה.

זה נראה כמו סטוץ לילי קלאסי, ואף אחד מאיתנו לא באמת חשב שזה יהפוך להרבה יותר מזה.

To be continued

כצפוי על פי התחזית, היה זה סוף שבוע מושלג וקר ויפהפה ביותר. ניצלנו את היום האתמול (אני, הבלונדה וזוג חברים מקומיים) ללכת להסתובב קצת בשלג. התמונות של עדי וכל היופי מסביב עשו לי חשק להביא גם כן כמה דוגמאות, אז הנה :

חממה שנמצאת בפארק ליד אוניברסיטת שטוקהולם

וככה זה נראה מקרוב, עם נטיפי קרח מרשימים בגודלם :

וככה זה נראה כשיש שטח פתוח :

ובין העצים :

באותו הפארק ישנו גם בית גידול לסחלבים עם עשרות רבות של זני סחלבים שונים ומשונים מכל העולם, (ולמי שזוכר, זה החליף את "ראשון תרבות עם אדווארד מונק", שכנראה נדחה לשבוע הבא)

הנה סחלב מרשים במיוחד :  

ועוד אחד:

זהו לעכשיו, אבל אני מקווה שזה קצת מעביר את ה"תחושה" של חיים עם חצי מטר שלג מסביב ב- 10- מעלות (ואקלים טרופי כשנכנסים לחממות).

שבוע טוב לכולם.

בזמן שוטטי היום ברשת, נתקלתי בויי נט בדבר הבא:

התגובה הראשונית היא "איזו אירוניה!" ואז אתה מבין שזה באמת כל כך עצוב, שזה מצחיק (או להפך?)

בכל מקרה, עוד נדבך, קטן אמנם, מקרי אמנם, לא שונה בהרבה ממציאת תחזיות לשנת 2859 באמצעות דילוג אותיות בפרקי תהילים אבל עדיין עצוב.

בכל מקום יש מסכנים, בכל מקום יש חסרי מזל ובכל מקום יש את ה"דפוקים". השאלה היא, איזה מסגרת מוצבת מסביב לכל זה.

וההרגשה, לפחות שלי, היא שישראל לקחה בעשורים האחרונים (מסיבות שונות ומגוונות) את ארה"ב כמודל האולטימטיבי לחיקוי, ועושה כמיטב יכולתה כדי להדמות.

הבעיה היא, שישראל היא לא ארה"ב, וגם בהעתקה אנחנו כנראה לא ממש מוצלחים.

אמנם כמה דברים טובים קרו (תרבות ומודעות שירות משופרת, Fusion במזון, בקרות איכות, התקדמות טכנולוגית ועוד) אבל גם אנחנו מצליחים לקחת הרבה חרא (מישהו אמר בניית כבישים ללא הכרה? רק שבארה"ב עוד נשאר מקום אחרי שהם התפכחו לדברים אחרים, ובישראל פשוט ישאר משטח בטון אחד גדול) וגם מצליחים לשכוח כל מיני דברים.

מה למשל?

למשל, את "מוסר העבודה", אם אפשר לקרוא לזה כך, האמריקאי אימץ השוק שלנו בחדווה רבה : חוזים אישיים, חופשות מועטות, שעות נוספות לא כפי הגדרתן אלא כהכרח שמי שלא עושה אותו באופן קבוע נחשב under-achiever ובאופן כללי, אימוץ המנטרה "I live to work, I dont work to live". זאת בשעה שאת שאר הדברים שמקבלים יחד עם העניין בארה"ב (משכורות גבוהות עם יוקר מחייה נמוך ומיסים נמוכים) את זה, אעפס, קצת שכחו לאמץ.

בכלל, מדינת ישראל, כמו שכולם יודעים, פשטה את הרגל מזמן מבחינת מדיניות הרווחה. לא ממש משנות הסיבות, אבל הבוטום ליין הוא שבאימוץ הטוטאלי של הקפיטליזם (שאני בגדול כן תומך שלו, אבל בהחלט רואה הכרח להופכו ל"קפיטליזם סוציאליסטי") ללא תשתית מתאימה, מדינת ישראל הביאה וממשיכה להביא על עצמה אסון חברתי וכלכלי מדהים בגודלו.

מי ייתן ואתבדה, אבל כשמסתכלים מכאן, זה נראה שהמדינה כבר הפכה למקום שבו 8 "עשירונים" קיבלו על עצמם באופן קבוע את תפקיד "גזע העבדים" לטובת כלכלת שני העשירונים העליונים (או להקצין זאת יותר, לטובת המאיון העליון).

טוב היתה עושה מדינתנו הקטה (לפחות כפי שאני מבין ורואה את זה), לו היתה מנסה לאמץ את הגישה האירופאית לחיים (כפי שהיה ב-30 השנים הראשונות לקיומה, more or less), דהיינו You work to live, you do not live to work. העבודה חשובה, חשוב לייצר ולפתח ולהרוויח, אבל חשוב גם לחיות, וחשוב לקבל חינוך איכותי בחינם (בתמורה למיסים), וחשוב לקבל שירותי רווחה וחשוב לדאוג לכלל החברה שתתקדם "קדימה ולמעלה".

אין כאן מסקנות מהפכניות או הצעות מדהימות, סתם תהייה קטנה לגבי "איך זה ייגמר", ומה יקרה בדרך לשם.

(ולמען הסר כל ספק - אני דווקא בא מהצד ה"מרווח" של המפה, אני פשוט מאמין שדברים מהסוג הזה סופם "להפיל את הגג" על הראש של כולם, עשיר כעני).

מעת לעת נחה על זוגתי שתחייה (כל הזכויות שמורות ליאיר לפיד) חוסר מנוחה המתבטא בצורך לתרבות.

ובאמת, אפשר להבין אותה. בעיר בה יש יותר מוזיאונים מכל עיר אחרת (ביחס למספר התושבים או התיירים או השטח או הוואט-אבר), עם תאטראות ובתי קולנוע (כן, יקרים) ושלל אטרקציות אפשר להבין.

בכלל, המוזיאונים בשטוקהולם הם דבר מדהים למדי. יש את הייחודיים (Skansen, ה-Vasa). יש את המפוארים (Modernamuseet), יש את הרגילים (Historiska museet וה-Naturhistoriska museet) ויש, חוץ מהם, עוד 66 מוזיאונים (!!).

יש מוזיאון לדואר, ולצבא, ולמטבעות, ולימי הביניים, ולתרבות נורדית, ולביולוגיה ולביולוגיה ימית ולמשפחת המלוכה ולתרבות מזרח אסיה ומוזיאון לתרבויות אתניות (לא, אני לא המצאתי את זה) והרשימה עוד מתארכת עד אין קץ.

מעת לעת יש תערוכות שוות או, כמו שכתבתי לעיל, נחה על הבלונדה "רוח תרבותית" ואנו מתכננים לנו "שבתרבות".

במקרה הנוכחי, מדובר בתערוכה של מיודעינו Edvard Munch (צייר ה"צעקה") שנגנבה שוב, בשעה טובה ומוצלחת, בפעם השלישית מזה מאה שנים, מהמוזיאון בו היא שוכנת אהמ.. לבטח, באוסלו). במוזיאון לאומנות מודרנית של שטוקהולם (שהוא באופן כללי מוזיאון חביב למדי וגם שוכן על אחד החלקים היותר יפים של שטוקהולם - אי קטן בשם Skeppholmen (נמל הספינות).

בגדול אני אוהב אומנות, וגם אוהב להסתובב במוזיאונים גדולים, אוויריריים ומלאי תרבות. אבל התערוכה הנ"ל היא תערוכת פורטרטים עצמיים של הבחור. הוא, כפי שידוע לכל, לא היה מהשמחים והמאושרים באדם (hence ציורו המפורסם ביותר), כך שללכת במיוחד כדי לראות שלל פורטרטים של סבל עצמי.. נו באמת, בשביל זה אני יכול פשוט להסתכל במראה, לא? ;-)

בכל מקרה, אחרי איומים (הנבוט לא היה רק בשביל החרוז) והבטחות, הסכמתי להקריב את יום ראשון בצהריים (זמן השלפשטונדה האולטימטיבי) לטובת כיתות רגלינו למרכז העיר, והליכה למוזיאון.

אבל כפיצוי, אני מקבל לאטה.

וסמלה.

(ובנימה אופטימית זו, אציין שבדרך כלל יש במוזיאון לאומנות מודרנית תערוכות מדהימות, כמו למשל תערוכה שראינו של בחור אפריקאי-אנגלי בשם Yinka Shonibare חביב שאוהב לקחת מוטיבים אירופאיים משובחים ולהופכם לדברים שטופי זימה בצבעי מלחמה אפריקאים. או לקחת סצינות בסגנון ויקטוריאני ולהפוך את עצמו, בחור שחור עם שיתוק חלקי, לאציל ויקטוריאני נערץ. נפלא!)