פרק 24 - מתקרבים לשיא
החודשים הבאים, כפי שנאמר, עברו להם די מהר - אני מתזז בין העבודה בחצי משרה ללימודים במשרה מלאה, הבלונדה ממשיכה בדרכה לתואר הדוקטור הנכסף (הידעתם שכאן לא קוראים לרופאים "דוקטור"? יש מילה שמתארת רופא : Läkare, ומשתמשים בשם התואר הזה כדי לתארם, גם בדיבור וגם בכתיבה. נדיר מאוד למצוא כאן רופאים שיתהדרו בתואר דוקטור (אם הם לא עשו דוקטורט במשהו אחר, כמובן)).
בכל מקרה, הימים ימי יוני, הטמפרטורות בארץ כבר מתקרבות לממוצע הקיצי הרגיל של "בואו נטגן ביצים על המדרכה" וגם ימי הסמסטר שלי - האחרון בארץ - מתקרבים לקיצם.
הבלונדה הגיעה וכרגיל אני הייתי שם כדי לאסוף אותה - כבר כל כך התרגלנו למפגשי שדות תעופה שזה אפילו לא היה מיוחד, אלא פשוט המשך מאיפה שהפסקנו פעם אחרונה (כמעט חודשיים לפני זה, כשהייתי איתה בפסח/א).
במסגרת ההכנות ל"עזיבה הגדולה", הייתי צריך לעזוב את דירתי שלי ולחזור לבית ההורים - הרפתקאה בפני עצמה, לא רק בגלל הצורך לגור שוב עם ההורים באישית לוחצת אחרי שנים של חופש במובן הרחב ביותר (בכל זאת, מגורים ביבשת אחרת די שונים ממגורים שני רחובות ליד), אלא גם באתגר של סבלים מזיעי וגדולים vs בלונדה אחת קטנה ונחושה.
המבצע, בסופו של דבר, עבר (כמעט) בשלום, מלבד נעדר אחד - שלט ה-DVD היקר לי מכל, שנשכח לו בתוך שקית עלומה שמצאה את דרכה לתהומות הנשייה.
אחר כך עוד הרפתקאה קטנה - החבר'ה רצו מזומן, ליקירכם לא היה, ומכאן לשם אצה רצה לה הבלונדה לכספומט הקרוב, עם הכרטיס שלי שכמובן הפעיל את הכספומט בעברית. מפה לשם, היא הצליחה להוציא כסף (ביקשתי ממנה להוציא 1000 ש"ח) אבל.. תהרגו אותי איך, אבל היא חזרה עם 1000 דולר במקום.. מה לעזאזל אני אעשה עם אלף דולרים במזומן? ואיך היא הצליחה להוציא דולרים מכספומט שאמור להוציא רק מטבע ישראלי?
נו טוב, סוף טוב הכל טוב. היינו חזרה בבית הורי, רהיטי מאופסנים במרתף ואנחנו עייפים כדבעי.
השבועות הבאים עברו די בניחותא - את העבודה כבר עזבתי, ונשארו רק מבחנים בודדים (ואני, זאב בודד שכמותי, לא ממש אוהב קבוצות לימוד ומעדיף ללמוד לבד). לכן, בילינו ימים רבים על החוף, אני לומד לי בצל והיא קוראת, שוחה או סתם נהנית מהרגשת החופש.
וכך הגיע לו סוף יוני. בגלל ענייני לו"ז שונים, נאלצתי אני להשאר עוד שבוע בארץ, מה שגרם לבלונדה בסופו של דבר לחזור הביתה לבדה. היא לקחה אמנם איתה מטען נכבד כנדוניה להגעתי הקרובה, אבל בכל זאת, זה לא היה בדיוק מה שרצינו..
To cut a long story short.. ארזתי, נפרדתי, חיבקתי, נישקתי, אכלתי, שתיתי וטסתי. לשטוקהולם הגעתי בשעת ערב. לקחתי מונית ישירה לבית הבלונדה, ועליתי אני + 2 מזוודות + תיק גדול (ושוב, יבורכו אלי המזל, לא לקחו לי כסף על ה-40 ק"ג overweight שהיה לי) לקומה.
צלצול בדלת, מחכה.
היא פותחת את הדלת, עם סינור על הגוף וחיוך גדול על הפרצוף.
"נו, אז סוף סוף נזכרת להגיע?" היא שאלה.
"better late than never", עניתי לה, ונכנסתי.
חיבוק.
נשיקה ארוכה.
הגעתי.
To be continued
את הפרקים הקודמים אפשר למצוא ב"בלונדה ואני - טלנובלה שקרתה באמת" מצד שמאל של הבלוג
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ford Prefect
