 כינוי:
Ford Prefect בן: 46 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2008
חם, קר וספר
לארץ הגעתי ביום חמישי אחה"צ. הורי אספו אותי מהשדה והתברר לי שלמרות המאורע יום למחרת (הלווית סבתי), בסך הכל הכל מתנהל כפי שתמיד היה.
אני מניח שחלק גדול מהעניין היא העובדה שכולם חיכו שזה כבר ייקרה. יותר מזה, במצב בו היא היתה לקראת הסוף, עדיף היה לכולם (בראש וראשונה לה, כמו גם לכל הסובבים אותה) שזה נגמר כמו שזה נגמר, ולא נגרר עוד כמה שבועות.
ההלוויה עברה, כמו שלוויות עוברות, ובסופה חזרנו הביתה. סבא וסבתא (ההורים של אבא) כמו גם מספר קרובים אחרים הגיעו, אחרי זמן לא רב הלכו. את השבעה הם התחילו באמת רק במוצאי שבת, אחרי שכבר נסעתי הביתה.
ובשבת היה חם. את זה אני לא צריך לספר לכם, אני מניח, אבל חמסין אמיתי כזה, כמו שמכירים מאמצע יולי, מזג אוויר שבו אתה רק חושב "מזגן מזגן מזגן מזגן". היה תענוג, והיה מזוויע, והכל ביחד.
מה שהיה מזוויע עוד יותר היתה ההגעה באותו הלילה (בשעה וחצי איחור בגלל סופה בפרנקפורט) לשטוקהולם. הקפטן במטוס הודיע שיש "מינוס שמונה מעלות כרגע". חשבתי שאני לא שומע טוב, אבל מסתבר שהשמיעה שלי עדיין מצויינת.
החורף, ממזר שכמותו, החליט לעשות ספרינט אחרון דרך שבדיה (ובעצם רוב אירופה) והביא לנו לכאן את המזג אוויר החורפי בדיוק כשכולם כבר וויתרו על החורף והחלו להתכונן במרץ לקיץ. אפילו העצים כבר התחילו ללבלב, פרחים החלו להופיע ו.. הופ, פתאום סופות שלגים וטמפרטורות דו ספרתיות מתחת לאפס (12 מעלות מתחת לאפס כרגע בחוץ, כך אומר לי המדחום).
ומה שלום הג'וניור? טוב, תודה. עדיין לא מוכן לאכול שום דבר (כמעט) חוץ מציצי (ואפילו מבקבוק אין מצב להאכיל אותו חוץ מכמה טיפות סמליות. דייסות, ירקות מרוסקים, תחליפים וכו' הוא מוכן לאכול שלוש כפיות ובזאת מסתיים העניין). כתוצאה מכך הבלונדה עדיין עובדת מאוד קשה, והנסיעות התכופות שלי לא ממש עוזרות לעניין (מחר לטוקיו, עד שבת).
אבל.. יהיה טוב, לא? צריך לקוות.
ולגבי הספר..
יצא לי לקרוא בטיסה לארץ ובחזרה את הספר הנפלא The Bookthief מאת הסופר האוסטראלי מרקוס זוסאק.
בלי להסגיר יותר מדי, מדובר בסיפור המתרחש בפרברי מינכן בתחילת ובזמן מלחמת העולם השנייה, ומתמקד בילדה מאומצת אחת בשם ליזל ממינגר. הספר מסופר כולו מנקודת מבטו של המוות (לא מקורי כז'אנר, מקורי כצורת סיפור על מלחמת העולם השנייה).
הספר קולח, העלילה זורמת והסיפור משעשע ומעציב, נוגע ומעניין. אני חושב שאם יש לכם קצת זמן פנוי, בהחלט כדאי להוסיף את הספר לרשימת הקריאה שלכם בזמן הקרוב.
| |
הגעה לא מתוכננת
טלפון מאמא היום בבוקר.
סבתא אושפזה אתמול בלילה בבית חולים, במשקל 25 ק"ג בלבד. בשנים האחרונות היא היתה סיעודית, ובחודשים האחרונים מצבה התדרדר והפך לגרוע יותר ויותר.
היום בבוקר היא נפטרה.
מחר בבוקר אני נוסע לארץ.
באופן מרגיז ומכאיב בצורה לא מוסברת, אני קצת שמח שזה סוף סוף נגמר, שהיא זכתה לשלווה ולרוגע שלא היה לה בשנים האחרונות לחייה, ושלאמא שלי סוף סוף נגמר הסיוט של לראות את אמא שלה חייה חיים שדומים יותר למוות.
כבר הרבה שנים שסבתא קלרה היא לא סבתא במובן הקלאסי של המילה. לא מזהה, לא מדברת, בקושי מגיבה. הכאב על הפטירה לא פוחת בעקבות זאת.
| |
 שבתרבות
אתמול בערב הלכנו, הבלונדה ואני, להופעה החיה הראשונה שלנו מזה זמן רב.
את הג'וניור עזבנו ישן בבית עם הסבתא, ושמנו פעמנו ל-Södra Teatern, שם צפינו בפצצת האנרגיה המתקראת Zap Mama.
למי שלא מכיר - זוהי קבוצה שנוסדה ע"י בחורה מקונגו שגדלה בבלגיה וארה"ב בשם מארי דואלן. למרות גילה (44, אם אני לא טועה) מדובר באישה עם הופעה מהפנטת, אנרגיות שלא נגמרות (הבלונדה ואני הסכמנו שהיא ותומר יוסף יהיו שילוב מנצח).
המוזיקה היא שילוב של אקפלה, מוזיקה שבטית, רגאיי, בלוז, ג'אז, היפ הופ ועוד עם שימוש בצרפתית, פלמית, אנגלית ושפות אפריקאיות כמו גם אפקטים מיוחדים שונים (בקבוקי מים ליצירת קול). השילוב שלה וחברי הלהקה (שהתפרקה ב-2004 וחזרה להופיע ביחד עכשיו) הוא פשוט נפלא. שווה כל רגע ואם הם מגיעים לארץ - אוצו רוצו להזמין כרטיס. למי שלא מכיר ורוצה להתחיל - אני ממליץ בחום על האלבום (שלדעתי הוא) הטוב ביותר שלהם - A Ma Zona.
היום בערב, כהשלמה לפצצת אנרגיה אחת, הלכנו לראות פצצת אנרגיה מסוג אחרי לגמרי.
הפקה שבדית ראשונה מעולם של "המאסטר ומרגריטה", ספר המופת של בולגאקוב (שהוא במקרה אחד הספרים האהובים ביותר עלי ועל הבלונדה). אגב, מי שלא קרא את הספר ומתעצל לחפשו בספרייה/חנות ספרים - מכיוון שהטקסט התיישן מספיק אין עליו יותר זכויות יוצרים ואפשר להורידו בחיני-חינם מהרשת.
ההפקה.. מעניינת. לזכותם ייאמר שזהו ספר שקשה מאוד להציגו ויזואלית, מה כל שכן בתיאטרון. בהופעה משתתפים רבים מה"תותחים הכבדים" של התיאטרון השבדי כמו גם תזמורת וזמרים מעניינים (כולל זמרת יווניה שמלווה את קטעי פונטוס פילאטוס וזמר אפריקאי שמלווה את קטעי השטן) אבל חייבים להגיד שמי שלא קרא את הספר ובא לראות את ההצגה - ייתאכזב. הספר מכיל כל כך הרבה מידע שאין שום סיכוי להציג את כולו בהצגה של שעתיים וחצי, ומכיוון שכך קשה מאוד להבין את המתרחש אם לא קוראים את הספר.
עוד נקודה (קצת קטנונית, אבל ניחא), היא שבמסגרת ההצגה משתמשים השחקנים בפוסטר (לא אפרט של מה כדי לא להרוס למי שלא מכיר את הספר). בכל מקרה, הפוסטר נעשה במיוחד בשביל ההצגה והוא פשוט מ-ד-ה-י-ם. כמובן ששאלתי אם מוכרים עותקים שלו והתשובה (המאכזבת) לא אחרה לבוא - לא, ולא נראה לנו שגם יימכרו. נו באמת, להתאמץ כל כך כדי ליצור כזה פוסטר ואז אפילו לא לנסות ולנצל את פוטנציאל המרצ'נדייז שיש בו?
בכל מקרה, נחמד לזכות ולצאת קצת החוצה ל"עולם המבוגרים" אחרי חמשת החודשים האחרונים, מקווה שיהיו לנו עוד ועוד הזדמנויות כאלו ככל שעוברים השבועות והחודשים.
| |
עשור
השבוע חגגנו, הבלונדה ואני, לא רק שנתיים לנישואינו (מה? כבר עברו שנתיים?!), אלא גם עשור מאז נפגשנו.
אז.. לכבוד המאורע החגיגי, חשבתי לעשות Re-Cap קצר של "איפה היינו ומה עשינו" בכל אחת מעשר השנים האחרונות, ב-12 במרץ.
12 במרץ 1998
אני: חייל בצבא ההגנה לישראל, מאבט"ש בקיבוץ קלי"ה בצפון ים המלח.
הבלונדה: מתנדבת שבדית בקיבוץ קלי"ה, עם פז"מ של שלושה חודשים בקיבוץ ועומדת לעזוב בקרוב.
אנחנו: נפגשים במסיבת פורים של הקיבוץ בחדר האוכל. אני מנסה למצוא הזדמנות לדבר איתה, היא מתחמקת. מחוץ לחדר האוכל תופס אותה אחד הטיפוסים היותר מגעילים של הקיבוץ ומנסה לשכנע אותה לבוא "להסתובב איתו קצת". אני במקרה יוצא גם כן החוצה אז היא תופסת את ההזדמנות והולכת איתי במקום. בדיוק כשאני חושב שסוף סוף התמזל מזלי היא פוגשת קבוצת מתנדבים שמתהלכת בשבילי הקיבוץ, עוזבת אותי בריצה ונעלמת איתם.
12 במרץ 1999
אני: עדיין חייל בצה"ל, אבל כבר די קרוב לשחרור. מתחיל כבר לתכנן את העתיד אחרי הצבא ומקווה שהוא יכלול את הבלונדה ושבדיה.
הבלונדה: סטודנטית סימסטר א' לרפואה במכון קרולינסקה בשטוקהולם.
אנחנו: אחרי שני ביקורים של הבלונדה בארץ (פעם ראשונה שבועיים ביוני שנה שעברה, פעם שנייה חודשיים וחצי) עברו כמעט ארבעה חודשים מאז התראינו לאחרונה. הטלפונים והמיילים זורמים כמיים, כמו גם הגעגועים והרצון להפגש. עם זאת, העתיד לא וודאי, וקשה לדעת מה צופן העתיד לשני ילדים צעירים שחיים כל כך רחוק אחד מהשני.
12 במרץ 2000
אני: עובד בדרום אפריקה ומשתדל להינות מהחיים.
הבלונדה: סטודנטית סימסטר ג' לרפואה במכון קרוליסנקה בשטוקהולם.
אנחנו: אחרי הפגישה הקטסטרופאלית שלנו באוגוסט 1999 נשארנו אמנם בקשר, אבל אנחנו כבר ממש לא ביחד. הבלונדה יוצאת עם בחורים רבים ושונים, וגם אני לא טומן את ידי בצלחת ונהנה מהשפע שיש לדרום אפריקה להציע גם בתחום הזה. עם זאת, המפגש הבא לא מאוד רחוק באופק.
12 במרץ 2001
אני: בארץ, עובד בחברת היי טק ברמת גן ומנסה להחליט מה אני לעזאזל רוצה לעשות עם חיי.
הבלונדה: סטונדטית לרפואה סימסטר ה' במכון קרולינסקה.
אנחנו: עדיין בקשר, מיילים ולפעמים טלפונים. אחרי נסיון גרוע נוסף שלנו ביוני שנה שעברה לא התראנו למרות שאנחנו מתגעגעים. הבלונדה עם חבר, אני עסוק בדייטינג סדרתי.
12 במרץ 2002
אני: חזרה בדרום אפריקה, הפעם כיועץ עם בית פרטי ו-BMW בחנייה. חי את החיים הטובים (שלא לאמר משוגעים) ביוהנסבורג אבל חושב, כרגיל, מה אני רוצה הלאה.
הבלונדה: סטודנטית סימסטר ז' לרפואה במכון קרולינסקה. בדיוק נמצאת בפאריז לסימסטר במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים.
אנחנו: אני בקשר הרציני ביותר שהיה לי מאז הבלונדה, היא בקשר הרציני ביותר שהיה לה מאז שנפרדנו. עם זאת, אנחנו כמעט ונפגשים בעקבות הרצון שלה לנסות שוב והרצון שלי לרצות. התחרטות שלי ברגע האחרון הביאה לניתוק הארוך ביותר בינינו אי פעם, אבל גם יצר את הזדמנות הפז סוף סוף להיות ביחד שוב.
12 במרץ 2003
אני: לומד רפואה בירושלים, מחכה לסיום הסימסטר בשביל לעבור לשבדיה.
הבלונדה: סטודנטית סימסטר ח' לרפואה אחרי שהיא לקחה סימסטר חופש בשביל להיות איתי בארץ בסוף שנה שעברה.
אנחנו: ביחד. אחרי שהבלונדה באה לארץ בספטמבר 2002 גילינו שסוף סוף הגיע הזמן להיות ביחד. היא היתה איתי בארץ עד לסוף החופשה שהיא לקחה ואז חזרה להמשיך את הלימודים בשבדיה. אנחנו מבקרים אחד את השני עוד פעמיים במהלך התקופה עד שלבסוף אעבור לשבדיה, ביולי 2003.
12 במרץ 2004
אני: בחזרה בארץ אחרי קבלת הצעת עבודה טובה וחוסר יכולת למצוא עבודה נורמלית בשבדיה. מנסה להשלים עם העובדה שלמרות שסוף סוף גרנו ביחד בשבדיה, כנראה שנאלץ לתכנן את הכל מחדש ולבלות עוד כמה שנים בלונג דיסטנס.
הבלונדה: באוגנדה במסגרת חילופי סטודנטים, עם עוד שנה לסיום לימודי הרפואה שלה.
אנחנו: אחרי האופוריה של המעבר לשבדיה והמגורים המשותפים עם הבלונדה ביולי 2003, התברר כי הגעה למדינה שנמצאת במשבר היי טק עמוק, בלי קשרים ובלי שפה, הופכת את היכולת למצוא עבודה לכמעט בלתי אפשרית. עם זאת, הזוגיות שלנו חזקה מאי פעם ואנחנו נחושים למצוא דרך לגרום לכל זה לעבוד. בקרוב אני אף אנסע לבקר את הבלונדה באוגנדה.
12 במרץ 2005
אני: עובד בשבדיה בחברת הייטק/לוגיסטיקה. עבודה קבועה עם משכורת טובה.
הבלונדה: מתחילה את הסטאז' שלה אחרי סיום הלימודים.
אנחנו: Going Strong, כמו שנאמר. בקיץ האחרון, אחרי שחזרתי לשבדיה והבלונדה חזרה מאוגנדה, הוצאתי את הטבעת שהוכנה זמן כה רב מראש והצעתי נישואין. הבלונדה קיבלה ועכשיו אנחנו מתחילים לחשוב מתי בעצם אנחנו רוצים לבצע את המהלך.
12 במרץ 2006
אני: עובד באותה חברה, עכשיו כמנהל מחלקת ה-IT שלה. עם זאת, קרוב מאוד לעזיבת החברה בעקבות הצעה אטרקטיבית ממקום אחר.
הבלונדה: בשיא הסטאז' שלה, ממנו היא אמנם לא מאוד נהנית אבל גם לא ממש סובלת.
אנחנו: נשואים בדיוק יום אחד, בטקס נחמד ומהיר בעיריית שטוקהולם, ביום מושלם של שמש, שמיים כחולים והרבה הרבה שלג מסביב.
12 במרץ 2007
אני: עובד במרץ בסידור הדירה החדשה שלנו, עובד בחברה גדולה כמנהל פרוייקטים ומאושר מהמצב.
הבלונדה: כבר סיימה עם הסטאז' ומצאה מקום עבודה קבוע עד שתחליט מה היא רוצה לעשות כהתמחות. עוזרת גם היא בסידור הדירה החדשה שלנו ובהריון מזה כחודשיים עם הג'וניור.
אנחנו: נשואים באושר כשנה, חוגגים את יום הנישואין הראשון בארוחת ערב בבית החדש. בלי אלכוהול, כי הבלונדה לא שותה בזמן ההריון.
12 במרץ 2008
אני: עובד באותה חברה, שעכשיו התמזגה עם אחת החברות הכי מוכרות בעולם. עובד על פרוייקט בטוקיו שאני מאוד אוהב.
הבלונדה: בחופשת לידה עם הג'וניור שכבר בן 4.5 חודשים. מתכננת את החזרה לעבודה ביוני הקרוב.
אנחנו: קשה למצוא "אנחנו" עם תינוק קטן בבית, אבל אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. אחרי עשור של הרפתקאות, אני סמוך ובטוח שהעתיד המשותף שלנו צופן עוד הרבה הפתעות.
(ולמי שרוצה את הסיפור המלא - זו ההזדמנות להתחיל ולקרוא את הטלנובלה)
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
