בסך הכל אי אפשר להגיד שיצא לי לבלות יותר מדי זמן בסינגפור. קצת יותר מ-48 שעות עברו בין הנחיתה בצ'אנגי, נמל התעופה הענק של המדינה הזערורית הזו ועד ששוב הגענו לטרמינל, במטרה להמשיך הלאה לסידני.

אבל ביומיים הקצרים הללו הספקתי לראות ולחוות כמה וכמה דברים. אני ברשותכם לא אתמקד בסיבה העיקרית להגעתי (פגישות עבודה עם לקוח) אלא באנקדוטות ובדברים המעניינים שגיליתי. כמובן שגם תמונות יגיעו.

דבר אחד מעניין שגיליתי הוא שבסינגפור נוהגים להגיש מים חמים (או למעשה, מים בטמפרטורת הגוף). בהתחלה חשבתי שסתם מדובר בכך שכשמכינים כוסות מים לאורחים בפגישות, הן פשוט עומדות מסביב מספיק זמן בשביל שהמים יתחממו. אבל לא, המים היו חמים בהרבה מהחדרים הממוזגים היטב בהם שהינו. ההסבר שקיבלתי לכך היה כי לפי התיאוריה, בעוד ששתיית מים קרים נותנת אולי תחושת קירור קלה, היא גורמת לגוף לעבוד קשה יותר בשביל להתגבר על הקור מה שלמעשה מביא לתחושת חום. לעומת זאת, אם שותים מים בטמפרטורת הגוף זה עוזר למעשה להרגיש כאילו הסביבה קרה יותר, וכך פחות להרגיש את החום.

אני לא יודע אם אני קונה לגמרי את הסיפור הזה, אבל מפאת כבוד למארחיי שתיתי כמו כולם מים חמים (והרגשתי קצת כמו סבתא פולניה שחוסכת את התיון ושותה רק את המים).

גיליתי גם שבהחלט, כמו התדמית, פחות או יותר כולם מדברים אנגלית בסינגפור. בכלל, מדובר במקום שהוא מערבי בצורה מוחלטת גם אם עם ניחוח אסייתי ברור ביותר (ולא רק בגלל האנשים). יותר מכל גיליתי שנהגי המוניות אוהבים לדבר ורובם ככולם על אותו הדבר - איזה מקום נפלא הוא סינגפור, כמה בטוח, נקי ומוצלח לתיירים (האמת - ממה שראיתי הם צודקים לגמרי). רק הנהג שלקח אותנו לשדה התעופה אתמול אחה"צ קצת דיבר על כך שלמעשה אין חופש בחירה בסינגפור, אך אפילו הוא הודה שבסופו של דבר, צורת השלטון הזו עשתה למדינה רק טוב.

בכלל, זה מעניין לגלות שהתיאוריה (לפחות שלי) הוכחה כנכונה - דיקטטורה נאורה ו"עדינה", כזו שאינה כופה מחשבות או אורחות חיים על האזרחים ובאמת דואגת לרווחה הכלכלית של כלל התושבים ולתכנון לזמן ארוך, יכולה לחולל הרבה יותר מהפכות ושינויים חיוביים מכל דמוקרטיה, חזקה ופתוחה ככל שתהיה. הבעיה כמובן שדיקטטורות כמו סינגפור אפשר למצוא רק לעיתים נדירות בהיסטוריה ולרוב זה לא מחזיק יותר מדור אחד או שניים (במקרה של סינגפור, הבן של מייסד האומה הוא זה שמחזיק את כס השלטון, כשאביו "מייעץ" לא עדיין). 

מעניין גם לראות את הצדק הסינגפורי - כמו שהראיתי בפוסט הקודם - עונש מוות למבריחי סמים (וכן, זה כולל גם אם יש לכם אצבע חשיש ששוקלת יותר מ-25 גרם). עוד עבירה עליה יש עונש מוות היא אחזקת נשק חם. כן, בסינגפור אסור לאזרחים להחזיק בנשק. בנוסף ישנם קנסות גבוהים על עבירות שכמעט בכל מקום יראו כטריוויאליות (עבירת כביש שלא במעבר חציה, נסיעה עם אופניים במקום רק להולכי רגל וכמובן, זריקת אשפה שלא במקומות המיועדים). בנוסף לקנסות אפשר לצפות למלקות ועונשי מאסר לא מבוטלים למפירי חוק שונים ומשונים.

הסינגפורים, לפחות אלו שיצא לי לדבר איתם על הדברים הללו, תומכים כמו שזה נראה בשיטה ובאמת מאמינים שזו הסיבה שסינגפור היא מדינה נקייה, בעלת פשיעה כמעט בלתי קיימת ומשגשגת ביותר מבחינה כלכלית.

הסינגפורים אגב עדיין גם מוקירים חסד לישראל - אשר לאחר הקמת סינגפור בשנות ה-60 היתה המדינה היחידה שהתנדבה לעזור לסינגפורים להקים צבא (שהקים אגב צבא בדמות צה"ל - גם בדוקטרינות לחימה כמו גם בצורת השירות - 3 שנות חובה ומילואים עד גיל 40 או 45). רבים רואים בישראל כמקור להשראה ולפתרון יצירתי של בעיות (מה שהם עצמם מרגישים שחסר במדינה - חינוך למשמעת ועבודה קשה קיים, אך במחיר של פגיעה ביצירתיות).

בכל מקרה, אחרי יומיים כאמור הגענו בחזרה לצ'אנגי ושם גילינו את היעילות הסינגפורית במלוא הדרה. מהצ'ק אין לביזנס (שהיה בעצם לאונג' בו ישבנו על כורסאות בזמן שטיפלו לנו בכל העניין), עד לקניון במסווה של טרמינל שהיה פשוט תענוג להסתובב ולקנות בו וכלה בעליה למטוס.

אגב, בדרך ללאונג' אחרי השופינג הנדרש פגשתי בחור חביב, גבוה ובעל קול שקשה לפספס. לקח לי 3 שניות עד שהבנתי שאני נמצא בחברתו של ביל נייהי. מה שיש לי להגיד עליו (ועל שלוש דקות השיחה שלי איתו) היא שהבן אדם גבוה ומגניב אף יותר ממה שהוא נראה בסרטיו.

והמטוס.. הוא דורש רובריקה נפרדת. זוהי הפעם הראשונה שלי על המפלצת של אירבוס, ה-A380. שש מאות נוסעים הועלו למטוס, אחרי בדיקה בטחונית, בתוך פחות מ-10 דקות. מדהים.

בקשר למטוס עצמו - אין מילים. טסנו עם Qantas (גם כן פעם ראשונה בשבילי) וזו היתה מחלקת העסקים הטובה ביותר בה טסתי מעולם. גודל המושב (למעשה, תא פרטי), העובדה שהוא הופך למיטה אמיתית באורך מלא (כך שגם אני, על 183 הסנטימטרים, יכולתי להתרווח מבלי להתקע בשום דבר) ובשטוח לחלוטין ביחס לרצפת המטוס, כך שלא מחליקים בזמן השינה.

גיליתי גם שהם מחלקים לא רק תיק מוצרים כמו מחולקים באופן רגיל (עם הגרביים/כיסוי עיניים/כיסוי אוזניים/מברשת עם משחת שיניים וכו') אלא גם פיג'מות - שחס וחלילה לא נאלץ לישון בבגדים אתם עלינו למטוס.

המטוס עצמו, מפאת גודלו, מאפשר גם למשל המצאותן של פינות ישיבה עם בר משקאות בהשג יד וטלוויזיה גדולה. נאמר לי שבמחלקה ראשונה (קומה מתחתינו וללא גישה, לצערי), קיים אף בר אמיתי כולל כיסאות בר ובר טנדר. במטוס היה גם שף שהכין את הארוחות לנוסעי המחלקה הראשונה (אנו "הסתפקנו" באוכל של מחלקת עסקים. אללי).

לסידני הגענו בשש בבוקר, אחרי שעברנו את הפרוצדורות הרגילות פלוס המיוחדות (ההסגר - כל סוג של אוכל שהוא, גם השוקולדים שקניתי בנמל בסינגפור, צריכים היו להבדק על ידי סוכני המכס) יצאנו למונית ו.. יאללה למלון.

המלון (מריוט של מפרץ סידני, למתעניינים), לא בדיוק היה מוכן עם החדרים בשבע בבוקר כל שיצאנו לסיבוב באיזור. המקום נמצא במרחק יריקה מהגשר המפורסם ובית האופרה המפורסם עוד יותר. משם טיול קצר לגן הבוטני ו.. יאללה, למלון. החדר בו אני יושב וכותב עכשיו משקיף על העיר ממרומי הקומה ה-24. לשמחתי גם הפגישות שלנו לא מתחילות לפני שלוש אחה"צ, מה שאפילו יאפשר ביקור בבריכת המלון לפני שמתחילים להתעסק עם עניינים יותר רציניים.

(ואגב, לאינשם מלאו שנתיים אתמול. הבלונדה שלחה לי את הסרט איך היא והטרול שרים לו "היום יום הולדת" תוך שהוא מיילל כי כל רצונו הוא לאכול את ה-Kanelbulle אותו הם הכינו לארוחת הבוקר של היום הולדת. עם כל הכיף שבנסיעה הזו, נכמר ליבי שלא הייתי שם).

ועכשיו, כמה תמונות.

השלט חמור הסבר המקבל את פני הבאים לבר שיושב לו בגג הפתוח של הבניין, בגובה 282 מטרים

והנוף.. הבניין המדהים בתמונה (שהוא, כמו כל מה שמסביבו, נבנה בשנים האחרונות לאחר יבוש הים)

הוא מלון ע-נ-ק. הסירה בראשו מכילה מסעדה יוקרתית, באר יוקרתי לא פחות ובריכת שחיה עצומה

סינגפור מלמעלה, בגובה של (כמעט) 300 מטרים. אפשר להבין למה הם לא רוצים שתעיף את הכוס מעבר למעקה

ועוד סינגפור, מצד אחד של הבניין. ברקע אפשר לראות את העשן ממזקקות הנפט הענקיות שממוקמות בים

ילדי בית ספר סינגפורי, ב(אני חושב) סיור לימודי

יש גם הרבה פסלי ואומנות רחוב וכמו כל דבר בסינגפור, זה עשוי נקי, מדוייק ובטוב טעם

וזה כבר ידידנו שהביא אותנו (כמעט) לסוף העולם

אחת מפינות הישיבה. ממול יש טלוויזיה 40 אינץ' ומשמאל בר משקאות. לולי החגורות אפשר היה לשכוח שזה במטוס

והנה אנחנו כבר בסידני

אמנם מזווית לא מוכרת יחסית, אבל קל לזהות אני מניח

אגב, למדתי היום שכל החרסינה בה השתמשו לציפוי המבנה יובאה משבדיה

את רוב היממה האחרונה ביליתי בדרך משטוקהולם לסינגפור. טיסה קצרה בתחילה להלסינקי, עצירה קטנה בלאונג' (בכל זאת, יעברו שעתיים בין האוכל במטוס להלסינקי לארוחת הערב בטיסת ההמשך) והופ.. למטוס של פינאייר שייקח אותי כל הדרך למעוז הפיראטים החביב על כולם.

הטיסה עברה ללא עניינים מיוחדים ובניגוד להרגלי אפילו הצלחתי לישון חמש שעות רצוף (וכולי תקווה שיגיע היום שהכסאות שהופכים למיטה שטוחה מאוזנת לקרקע יגיעו גם למחלקת עסקים. מיטה שטוחה עוזרת רק חלקית כשאתה לאט אבל בטוח מחליק לכיוון הרצפה בגלל שיש נטייה קטנה).

הדבר הראשון כבר בגישה לכיוון שדה התעופה היתה כמות ספינות התובלה ה-ע-צ-ו-מ-ה שמחכה בתורה להכנס לנמל (בכל זאת, נמל המטענים הגדול ביותר בעולם). מה שרואים בתמונה הוא באמת חלקיק זעיר. היו בים מאות על גבי מאות של מיכליות, ספינות מכולות ועוד.

לפני הנחיתה מחלקים כמובן גם טפסים לאשרת כניסה, בהם גיליתי את הכתובת המרנינה הבאה:

אכן, כפי שכתבתי לבלונדה - They make one feel so welcome!

אבל ברצינות, הכניסה עברה ביעילות, נעימים ואפילו התור הענק למוניות התנהל בסדר מופתי כמותו לא ראיתי באסיה באף מקום חוץ מביפן.

עד שהגענו למלון ולצ'ק אין לא נשאר יותר מדי זמן לשום דבר, הסתובבנו קצת בעיר, ארוחת ערב מוצלחת (מקסיקנית, אוף אול ת'ינגז) ו.. יאללה, למיטה (או למעשה, לשפצר כמה פרזנטציות, להעלות תמונות לכאן, לדבר קצת עם הבלונדה והילדים ואז למיטה).

והנה כמה תמונות מהדרך לעיר מהשדה כמו גם מהעיר עצמה:

ו.. זהו. בעוד 48 שעות (או פחות) אני כבר אהיה בדרך לסידני.

זהו אחד השירים הראפ האהובים עלי ביותר באופן כללי (ובוודאי שיר הראפ השבדי הכי אהוב עלי), מהזמר הכישרוני טימבקטו.

כבר כתבתי על השיר הזה לפני כמה שנים כאן בבלוג (קצת אחרי שהוא יצא), אבל היומיים האחרונים, עם כל מה שעובר עלי ובסביבתי, גרם לי להרגיש שוב עד כמה השיר הזה מתאר במדוייק את המציאות.

התירגום הוא תירגום חופשי, יותר היה חשוב להעביר את המשמעות מאשר את המילים המדוייקות. בשבדית זה גם מתחרז יופי (וגם נשמע יופי, ממליץ בחום לשמוע את השיר וגם להנות מהקליפ).

(חשוב! לפני שאתם נבהלים - השיר עצמו מתחיל אחרי דקה וחצי בתוך הקליפ. הדקה וחצי הראשונות הן קטע ראפ שהן ההכנה לשיר עצמו).

כולם רוצים להגיע לגן עדן אבל אף אחד לא רוצה למות / טימבקטו

כי האדם רוצה את מה שהוא רוצה והוא רוצה את זה עכשיו

ואם הוא רואה אפשרות לקבל אז ממש לא משנה איך

כי התקדמנו מהחיות בכל הקשור ללקחת

ואם משהו עומד בדרכי, כן, אז הפיצוץ יהיה מוצלח

שום דבר לא קדוש כי אנחנו בולסים ללא הכרה

ואם אפשר להרוויח מזה, כן אז קופצים על זה מיד

אני מתכוון, למה להתפשר? למה להזיז אצבע?

ואם משהו אחר עשה את זה, שאהיה אידיוט כמוהו?

אני מתכוון שאני רוצה שיהיה לי טוב כמו העשירים

ולאלו שלא רואים אף אחד ממטר, ככה גם אני רוצה

אך מה שהם לא יודעים זה שאין לי מה להפסיד

כך שהחששות שלי מעולם לא היוו מטרד

כולם רוצים לגן עדן אך מעטים רוצים למות

רוצים לגרוף את הרווחים אך לא לזרוע את הזרעים

רוצים חתיכה מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה

אנשים לוקחים בחזרה אך מסרבים לתת

ואני אעשה את מה שאני עושה ואעשה את זה טוב

ואמשיך בזה עד שיגיע מישהו שישדוד את מה ששלי

כי מי מחליט מה נכון ומה לא כשהמוסר מת

ואנשים הרי רוצחים אחד את השני בשביל לחם יומם

המדינה נוסגת, החברות משתלטות

והם מבלבלים בשכל ונותנים משכורות גרועות

כל כך הרבה חרא שאפשר לחשוב שמיליוני מעיים רוקנו את עצמם

והם מכריחים אותנו לשחות בים של שקרים

האמת היא עכשיו זכרון עמום

כל דבר שאנו מוסיפים מעלים משהו אחר

כן, גבירותי ורבותי, אלו הם אנחנו

אבל אני שומע את החבר'ה בטלוויזיה אומרים שהם רוצים שלום

כולם רוצים לגן עדן אך מעטים רוצים למות

רוצים לגרוף את הרווחים אך לא לזרוע את הזרעים

רוצים חתיכה מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה

אנשים לוקחים בחזרה אך מסרבים לתת

ואני, אני יורה חרוזים על זה

כאילו זה יומי האחרון ואני ידעתי שזהו זה

אולי אמצא את התשובה בסיבוב האחרון

פספסתי כל כך הרבה בחירות שזה שורק מסביבי

הרשימה ארוכה כמו הדרך לשם

יעלה מה שיעלה, בטח שזה יהיה יקר

אני חושב על זה, אבל אני יותר מדי שטחי

צולל למקומות הלא נכונים ועובר פסיכוזה

צריך לשלם עבור כל מה שיש לו משמעות

זהו החוק, אבל אחד לא יכול להמלט מכך

אני רואה ואני רואה ואני לא רואה שום דבר אחר

ומה שאני רואה כשאני מסתכל מכעיס אותי מאוד

אנחנו בדרך לאנשהו, אני לא בטוח לאן

מקווה שנבין את זה כשכדור הארץ עוד כאן

גאדג'טים, דברים, חפצים, זה משהו שמישהו צריך?

אבל זה יפגע בציפור נפשם של אלו שפוגעים בנו יפה

אני מתכוון, הסיכונים רבים אבל אנחנו צריכים לקחת אותם

כי הסבל נהיה גדול יותר ללא כסף וממון

והתוצאות לא משנות לי כהוא זה

העזרה היחידה שאני יכול לקבל מגיעה מבפנים

ואפשר לשאול מה אנשים רוצים, אפילו את האנשים הנחמדים

אך לאף אחד כאן אין את האפשרות לעזור לזרים

כך שהכל מסתיים בנפילה כלפי מטה

כך שאנחנו ממשיכים כל אדם לעצמו, אד שבסוף רק אחד מהם ישאר

כולם רוצים לגן עדן אך מעטים רוצים למות

רוצים לגרוף את הרווחים אך לא לזרוע את הזרעים

רוצים חתיכה מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה

אנשים לוקחים בחזרה אך מסרבים לתת

לא, לא מדובר בבדיחה הביזארית עליה סיפרתי לכם לפני כמה זמן אלא על משהו שגיליתי על קרטון החלב אותו קנינו בשבוע שעבר.

קרטוני החלב בשבדיה הם באופן כללי דברים שמחים ועליזים. המחלבות מנצלות לפחות צד אחד אם לא יותר מארבעת צדדי הקרטון בכדי לספר לילדים איך מגיע החלב, להסביר איך לצייר ציורים ושאר פעילויות שעוזרות להפוך גם את דור העתיד לג'אנקיז של הלבן לבן הזה.

אבל.. מה שראיתי על קרטון החלב שבוע שעבר גרם לי, איך נאמר, לגרד את ראשי בתמיהה (שלא לאמר בהרגשת גועל קלה):

PIMP your breakfast milk, אומרת הכותרת הצבעונית

וכאן בתחתית, ליד הכוכבית, מסבירים ש-PIMP זה

"לשדרג ולקשט (בסלנג נוראי), להוסיף צבע וניצוצות לאפרוריות היום-יומית"

אפשר להיות רגועים, מקומו של דור העתיד השבדי כצרכני זבל בידורי וצרכני מובטח.