הילדים שלי, ככאלו שגדלים בבית מעורב של אמא שבדית ואבא ישראלי, גדלים עם שירי ילדות שבאים משני המקורות.

בניגוד לשירי הילדות הישראלית, שתמיד חשבתי שיש רבים מדי מהם בהם האלימות והדוגמאות השליליות דומיננטיות  (דוגמאות? "החמור הקטן", "במדינת הגמדים", "יהונתן הקטן", "הדוב הצהוב"), שירי הילדות השבדים, לפחות כמה ששמתי לב אליהם, בגדול מסתובבים סביב ריקודים, טבע, דמויות מוכרות ואפילו פיראטים אבל הכל מאוד חינוכי וחיובי ומחנך.

או כך לפחות חשבתי.

אחד השירים החביבים ביותר, שגם אני התמכרתי אליו בגלל הקצב, הוא שיר בשם Hajarna ("הכרישים"). גם הילדים ממש אוהבים אותו וזה היה אחד מהשירים הראשונים אותו הטרול למד לפזם בעצמו (לפחות את הפזמון).

אני מודה שמעולם לא שמתי יותר מדי לב למילים, רק לפזמון הקצבי בו. 

אבל.. אתמול, לגמרי במקרה, עלה בנושא השיחה השיר הספציפי הזה. חיפוש מהיר בגוגל הראה שמדובר בשיר הרבה פחות תמים ממה שאפשר   היה לחשוב.

ועכשיו נשאלת השאלה, מעבר לשירות הרע שזה עושה לכרישים (הרי הם לא באמת אוכלים בני אדם, לפחות לא באופן נורמלי), האם זה סוג השירים שרוצים ללמד ילדים בגיל הגן המוקדם? ומהו מוסר ההשכל? (כן, אני יודע, לא לכל שיר צריך להיות מוסר השכל ולפעמים זה פשוט משעשע, אבל עדיין לא ברור לי איך שיר כזה הפך למיינסטרים שנכלל פחות או יותר בכל אוסף שירי ילדים שקיים כאן).

הנה לכם תרגום הטקסט של השיר המקורי (יש די הרבה וריאציות עליו, כולן דומות למדי למקור), אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם:

הכרישים

היתה ילדה (דו דו, דו דו דו דו דו)

היה ילד (דו דו, דו דו דו דו דו)

הם שחו מהחוף (דו דו, דו דו דו דו)

והתרחקו עוד (דו דו, דו דו דו דו)

אבל אז באו..

הכרישים, הכרישים, הכרישים, הכרישים!!

ואבא כריש! (דו דו, דו דו דו דו)

ואמא כריש! (דו דו, דו דו דו דו)

וסבתא כריש! (דו דו, דו דו דו דו)

ומיני כריש! (דו דו, דו דו דו)

אבל אז באו..

הכרישים, הכרישים, הכרישים, הכרישים!!

הם לקחו זרוע (דו דו, דו דו דו דו)

ועוד אחת (דו דו, דו דו דו דו)

הם לקחו רגל (דו דו, דו דו דו דו)

ועוד אחת (דו דו, דו דו דו דו)

הם לקחו את כל הגוף (דו דו, דו דו דו דו)

ונהיה דם......

והנה גרסא מעט רוקיסטית של השיר (עם קצת יותר אברי גוף מבשיר המקורי, אבל המסר זהה למדי :) )

לפני שנה מהיום שקלתי בערך 15 ק"ג מעל המשקל האידאלי, זאת אחרי קרוב לחמש שנים (מאז שנולד הטרול) כמעט ללא פעילות גופנית שהיא.

היה ברור שבמשך השנים הללו המשכתי לעלות במשקל בצורה איטית אך עם טרנד ברור למדי. המכנסיים משלוש שנים לוחצים מדי, המכנסיים מלפני שנתיים נסגרים אבל בקושי. גם אלו שנקנו שנה לפני מתחילים להרגיש צרים. 

היו לך כמה גורמים וסיבות, אבל החלטתי שאי אפשר להמשיך כך, ושחייבים לשבור את הטרנד.

זה התחיל בצורה פשוטה למדי - בכל פעם שהיינו בבית הקיץ יצאתי להליכת "ניקוי ראש" של שעה שעתיים. אחרי חודש כבר התחלתי לשלב את זה עם ריצות קצרות של 15-20 דקות. מכיוון שאני בן אדם שאוהב מטרות מוגדרות לקחתי גם מודד צעדים שמצאתי בבית והתחלתי להסתובב איתו לכל מקום, לדאוג שאני באמת עושה לפחות עשרת אלפים צעדים ביום.

דאגתי ללכת כמה שיותר - לרדת תחנה או שתיים לפני תחנת היעד שלי ברכבת התחתית וללכת את השאר, לצעוד לתחנה הבאה בתור בדרך לעבודה ולא לתחנה הכי קרובה. אם יש לי מספיק זמן בדרך חזרה מהעבודה, אולי אפילו ללכת שליש או חצי המרחק (15 ק"מ) הביתה ורק אז לעלות על הרכבת. כמובן שמזג האוויר שהלך והשתפר והימים שהלכו והתארכו עזרו במשימה.

השבועות חלפו להם והגעתי לכמה מסקנות מעניינות:

1) זה באמת עוזר

2) אני נהנה מלרוץ בחוץ.

מספר 2 לא ממש טריוויאלי. הייתי מאלו שניסו לעגל את הפינות בריצת 2 ק"מ בתיכון ובאופן כללי, גם בתקופות שפקדתי את חדר הכושר שלוש/ארבע/חמש פעמים בשבוע, לא עשיתי שום פעילות אירובי מלבד איזו ריצה סמלית על מכשיר הריצה או איזה שיעור ספינינג תועה פעם ב.

אמנם רצתי את מירוץ הלילה של שטוקהולם (10 ק"מ) לפני כמה וכמה שנים, אך מדובר היה בקוריוז שאפילו לא התכוננתי אליו במיוחד (והוכחתי את הטענה שאם אתה לא סובל מבעיה רפואית כלשהי, רוב הסיכויים שתוכל לרוץ 10 ק"מ בקצב סביר למדי).

בכל מקרה, ככל שעבר הזמן והצטברו האימונים ראיתי לא רק את הקילוגרמים נושרים ואת קצב הלב יורד, השרירים מתארכים ומתקשחים, אלא גם את הקילומטרים הולכים ומתרבים.

אימון הוביל לאימון ולפני שהבנתי איך הגעתי לזה, מצאתי את עצמי רץ שלוש פעמים בשבוע, לרוב בסביבות השעה.

פתאום אפשר לרוץ לתפוס את האוטובוס כמה מאות מטרים, עם מעיל חורף ותיק כבד ביד, ולהגיע אליו בלא להזיע או להתנשף. אפשר לטפס עשרות מדרגות בקצב מהיר ולהגיע למעלה בלי להרגיש שמדובר במאמץ מיוחד.

משם, הדרך להרשם למרתון היתה קצרה.

את תוכנית האימונים הספציפית למרתון התחלתי לפני שלושה חודשים, בשיא החורף. גם השלג הרב והטמפרטורות הנמוכות לא עצרו אותי וראיתי כיצד הפכתי מאדם שכאמור נמנע רוב חייו מפעילות גופנית ממושכת שלא מתחת לקורת גג לאדם שלא רואה שום בעיה מיוחדת לבלות שעה וחצי בריצה על קרח ושלג תוך סופת שלגים בטמפרטורות שמתקרבות לעשר מעלות מתחת לאפס.

המרתון מתקרב והולך לו (עוד 6 שבועות) והאימונים אינטנסיביים ביותר. שבוע אימונים ממוצע כולל מעל 50 ק"מ והשיא יגיע עוד 3 שבועות, עם שבוע אימונים בו ארוץ בסך הכל יותר מ-80 ק"מ בארבעה אימונים.

אבל, יום ראשון האחרון, שבמקרה גם היה היום האביבי (למדי) הראשון שחווינו כאן מאז החורף, היווה נקודת ציון חשובה למדי:

קשה לתאר את תחושת העילוי והגאווה בסיום המשימה. לחשוב שלפני כמה חודשים זה עדיין נראה כמו משהו דמיוני לגמרי, ועכשיו זה משהו שעשיתי ויומיים אחר כך כבר יכולתי לרוץ אימון אינטרוולים מהיר של 10 ק"מ.

המהפך הושלם. עוד שישה שבועות ואשלים גם את המטרה הבאה - המרתון הראשון שלי, בפחות מארבע שעות.