עוד ביקור תם לו. עוד פחות משעה אסע לשדה התעופה ואפרד לשלום מהשמש הקופחת, מהאוכל הטעים, מהחברים הטובים, מהפקקים, מענייני הבטחון ומכל השאר.

עד לפעם הבאה.

היה נחמד, רק ממש חבל לי שאני מפספס את החתונה של אחד מחברי הטובים (מתחתן היום בערב). דוגמא קלאסית לתאום זמנים מחורבן ביותר (אם רק הייתי חושב על זה מראש, הייתי מודיע שאני מתחיל לעבוד בשבוע הבא, וככה הכל היה מסתדר יופי).

כמה רגעים שהיו בזמן שהותי, וגרמו לי לחשוב עליהם כ"דברים שלעולם לא ייקרו בשבדיה":

• לנסוע בשלוש וחצי בבוקר למאפיית וודש עם חבר, לקנות לחמניה סופר טרייה ושוקו יוטבתה, ל"ארוחת לילה" קלילה לפני שהולכים הביתה לישון.
• למצוא את עצמי יושב בקולנוע בשלוש לפנות בוקר עם קולנוע מלא בערסים ופרחות, ואחרי זה עוד הולך לארוחה קלה "כדי לסגור את הלילה".
• למצוא את עצמי יושב על חוף הים בערב, עם מכנסיים קצרים, גופייה וסנדלים, עם הרגליים בחול, הבירה ביד והשיחה קולחת.
• להפגש עם ידידה טובה בשתיים עשרה בלילה, לצאת החוצה לפאב החביב עלינו בתל אביב (באמצע השבוע) ולגלות שהכל מפוצץ ומלא באנשים שנהנים מהחיים ועושים שמח.
• העובדה שאת החברה הנ"ל אני צריך לבוא ולאסוף מהבית וגם להחזיר, כי היא גרה בתל אביב, וכמו רוב התל אביבים, ברגע שהיא מצאה חנייה - גם פלישת חוצנים לא תגרום לה להזיז את האוטו מהמקום.
• להשתתף במסיבת רווקים שכוללת רמי מרטין XO, ג'וני בלו והרבה הרבה בשר על האש, חוף ים, הרבה מוזיקה טובה ועוד כמה אקסט(ר)ות שבארץ האגמים והיערות לא תוכלו למצוא.
• למצוא את עצמי מתרגש מהעובדה שיש מקומות כמו "סופר פארם" בהם אפשר לקנות גם שמפו, גם מסטיקים, גם אקמול וגם בשמים, והכל עם מבחר נאה וגדוש ופתוח בשעות נורמליות.
• אם כבר מקומות פתוחים וגדושים - למצוא סופרמרקטי ענק פתוחים כל שעות היום והלילה, מלאים במוצרים ואפשרויות, ומוכרים במחירים שפויים לכל דורש.

אפשר להמשיך עוד הרבה, אבל מבינים את הפואנטה, לא?

להתראות מהבית.

יום העבודה האחרון שלי עבר במהירות רבה למדי.

כמעט-דירה

ענייני הדירה (הראשונה מבין השתיים) התבררו כזזים לכיוון של קנייה. ה-Bidding נגמר כאשר הבלונדה ופורד בראש רשימת ה-Bidding, וכך התחלנו לתכנן איך, כשיום שישי, אני נוסע לשדה בשתיים אחה"צ והבלונדה עובדת עד ארבע, נסתדר עם לחתום על חוזה עוד לפני סוף השבוע.

בכל מקרה, כולם יודעים מי קופץ בראש (פאלאס אתינה, לא? או בעצם היא אולי יותר קופצת מהראש). מסתבר, שמוכרי הדירה לא היו מרוצים מהמחיר הסופי אליו היא הגיע. עם זאת, הם הודיעו (הכל נעשה באמצעות המתווך, בשביל זה הוא מקבל כסף מהם, לא?) כי אם נציע 100,000 קרונות יותר ממה שהצענו, הם יימכרו את הדירה. אם לא, הם רוצים לנסות ולהראות אותה עוד "סיבוב" בספ"ש הקרוב, ולנסות את מזלם בלקבל מחיר גבוה יותר.

100,000 יותר זה עדיין פחות מהמחיר המקסימלי שהצבנו לדירה במקור. עם זאת, הרגשנו מרומים למדי, לא רק בגלל שברור כי אף אחד לא התכוון לשלם להם כזה סכום על הדירה, אלא גם כי זה באמת הפרש קטנוני כאשר מדובר על סכומים 7 ספרתיים.

עם זאת, ומכיוון שאנחנו כן רוצים את הדירה בסך הכל, הצעתי פשרה - אנחנו נעלה את ההצעה שלנו ב-50,000, וכך כולנו נצא מופסדים - אנחנו נשלם 50K יותר ממה שתכננו, והם ייקבלו 50K פחות ממה שהם באמת רצו.

מדובר בהפרש שהוא פחות מ-2% מסה"כ הכסף המשולם כאן, כך שהייתם מצפים שהם ייתרצו כדי לגמור עם זה וזהו, נכון?

טעות.

המתווך חזר אלי, כועס למדי, והודיע לי שבעלי הדירה מסרבים למכור במחיר הזה ורוצים להראות את הדירה שוב. למה הוא כעס? כי הוא לא ייקבל עוד כסף בשביל זה, וזוהי כבר פעם רביעית שיראו את הדירה, מה שנחשב כנצח במונחים של שטוקהולם (כשלפעמים הדירה כבר נמכרת אחרי הפעם הראשונה, וכמעט תמיד אחרי הפעם השנייה). עם זאת, you never know, ואולי יבוא זה שיסכים לשלם יותר ממה שאנחנו אמרנו.

בכל מקרה, בעקבות זאת, אני משכתי את ההצעה ל-50K יותר ונשארתי בהצעה המקורית שלי. מתווך הדירות לקח את המספר שלי בארץ ויודיע לי בתחילת שבוע הבא מה קורה.

מצד אחד - מעצבן. כמעט כבר היתה לנו דירה ביד, ואחת יפה, גדולה ומרווחת, באיזור ממש נחמד. מצד שני - לקנות דירה ולחתום על חוזה בלחץ, לטוס לארץ, לחזור באמצע הלילה רק כדי להתחיל עבודה חדשה יום אחרי - לא יודע, נשמע כמו קצת יותר מדי.

אז נחכה לשבוע הבא, ונראה.

נחיתה רכה

הסיפור הנ"ל גרם ליום העבודה האחרון שלי להיות התרוצצות בין טלפונים יותר מכל דבר אחר. עם זאת, קצת אחרי הצהריים, נפרדתי לשלום מחבריי, קולגותיי ומוקירי זכרי בעבודה הקודמת (כן, עכשיו זה רשמי) ושמתי פעמי לשדה התעופה.

אחרי עוד חצי יום, מצאתי את עצמי יוצא על אוויר הלילה החם והלח של תל אביב - הגעתי.

חבר טוב שלי אסף אותי מהשדה, ובדרך הביתה אל הוריי הוא התקשר אליהם, והודיע שיש לו חבילה משבדיה בשבילם. כשאמא שלי לא ממש הבינה על מה הוא מדבר, אמרתי אני "חבילה מדברת". היא השתתקה לחמש שניות, וצעקה "כוס אמא שלך! איפה אתה?".

אין ספק, נפש מעודנת (אבל לזכותה ייאמר שהיא ממש, אבל ממש, לא צפתה שזה יגיע).

בכל מקרה, אחרי מפגש בבית, שיחה קצרה וכו, יצאתי לבדוק עם החבר את הטענה של בלייזר כי ב"Black" (סינמה סיטי) יש את ההמבורגר הטוב בארץ. אכן המבורגר משובח ביותר, לא יודע אם הטוב בארץ. אחרי זה עשינו את הטעות הפטאלית של ללכת להצגת 3 בבוקר של X-Men 3. למה טעות פטאלית? קודם כל, כי זה חרא של סרט. דבר שני, כי מהר מאוד נזכרתי מה הדברים שאני לא אוהב בארץ - גדודי ערסים ופרחות שבמשך כל הסרט צועקים, זועקים, מדברים בקולי קולות, זורקים פופוקורן וכמובן זורקים "למה מה קרה?" לכל אחד שמעז לבקש (או לדרוש) מהם להנמיך את הווליום במיתרי הקול.

Welcome to Israel, we hope you have enjoyed the show.

שילוב משעשע

בשדה התעופה בוינה, העליה למטוס ליעדים "רגישים" היא תמיד תוך מעבר דרך בדיקה בטחונית נוספת לפני השער, וישיבה באיזור מבודד משאר השדה. עם זאת, שעשע אותי מאוד (ומשום מה לא נתנו לי לצלם) העובדה שבעוד התור לכניסה לשער בשביל הטיסה לתל אביב היתה בשער A7, ואילו התור לכניסה לשער בשביל הטיסה לטהרן היתה בשער A8, וכך ישבו להם האיראנים והישראלים, צמודים אחד לשני, מביטים במבטים מוזרים משהו דרך קירות הזכוכית שמפרידים בין שני האיזורים.

מה אני אגיד לכם, למרות כל מה שסיפרו לנו, לאף אחד שם לא היו קרניים, זנב ומזוודה עם נשק גרעיני ביד. חלקם הגדול היה עובר כמו ישראלי ממוצע ברחוב, בלי להעיף מבט שני.

אז מה אתם אומרים, אולי יום אחד כולנו, הם ואנחנו, נכיר בזה שהשני הוא בן אדם בדיוק אותו דבר, שזכותו להתקיים בכבוד ובבטחון אינה מעורערת בספק?

אוטופי, אני יודע, אבל one can always hope.

אתמול בערב, אחרי העבודה, לקחו אותי הקולגות לארוחת פרידה.

אמנם יש לי עוד יומיים עבודה (למה יומיים? כי מחר זה חופש כאן, יום שבאנגלית נקרא Ascension Day ובגדול חוגג על עלייתו של ישו השמיימה), אבל אתמול היה היום שהסתדר הכי טוב לכולם.

וככה, במזג אוויר מחורבן עד מחורבן מאוד, עם גשם בלתי פוסק ועננות כבדה, יצאנו לנו לכיוון המקום של ארוחת הערב.

רק כדי להסביר את זה טיפה, האנשים שאיתם אני עובד, במיוחד האנשים במשרות הגבוהות, הם אנשים שאפשר, אני מניח, לכנותם "אניני טעם" (ובארץ היו קוראים להם "פלצנים עשירים"). ככאלה, אם כבר יוצאים איתם לארוחת ערב, אפשר להיות בטוחים שזה לא יהיה למקדונלד'ס הקרוב (אז לאן הולכים איתם בדרך כלל? למקומות כמו זה, למשל).

בכל מקרה, הפעם הוחלט ללכת למקום קרוב יחסית למקום העבודה, במסעדה קטנה ולא ממש מתיימרת, שנמצאת בדיוק מול איצטדיון הכדורגל של שטוקהולם.

התגלה שזו מסעדה זערורית, עם מעט שולחנות, מעט מקום ואווירה מאוד ביתית ונינוחה. עם זאת, ההקפדה על כללי הטקס פשוט מעולה והאוכל.. אוי האוכל.

אין צורך לכתוב כאן תיאור שלם, נסתפק בלהגיד שזוהי אחת המסעדות הטובות שיצא לי לאכול בה בשטוקהולם, וזאת למרות שברמת המחירים, היא נחשבת בינונית בלבד. כמו כן, המנות עצמן ייחודיות למדי ולא הג'אנק הרגיל שמוצאים כאן ב-90% מהמסעדות.

(אז הנה לכם עוד המלצה למסעדה  בשטוקהולם - Styffe's Cuisine).

בכל מקרה - ארוחת הפרידה היתה משעשעת עד מאוד, עם העלאת זכרונות מהתקופה בה התחלתי (ומהטלפונים שלהם אלי כשהייתי בישראל, בניסיון לשכנע אותי לבוא לעבוד אחרי שכבר חזרתי לארץ), וכל מה שעברנו ביחד בשנתיים האחרונות.

אפילו מתנה הם קנו לי, אנשים מצחיקים שכמותם. מתנה למישהו שעוזב את החברה ועושה לה בלאגן גדול. מכיוון ששניים מהאנשים שם הם חובבי צילום כמוני, ואף היו איתי בקורס צילום שעשיתי, הם החליטו לקנות לי חצובה. משהו שתמיד רציתי, אבל אף פעם לא רציתי מספיק כדי להשקיע את ה-1500 קרונות בעצמי. יפה מצידם, ואפילו טיפה מרגש.

אחרי הבטחות הדדיות לשמור על קשר, להפגש לארוחות צהריים וערב ושאר ירקות, ואחרי ששתינו את האספרסו השני וגם ממש נמאס לנו לשבת במסעדה (אינטימי אינטימי, אבל מישהו צריך להגיד להם להחליף את הכסאות במשהו יותר נוח), יצאנו לנו והלכנו הביתה.

קצת עצוב לי, בהחלט. מקצועית אני שלם לחלוטין עם ההחלטה, ואני מרגיש שגם בחברה החדשה יהיו לי קולגות מעניינים ונחמדים, אבל זה לא יהיה דומה בשום צורה לאווירה ולמערכת  היחסים שהיתה לי עם העובדים הקרובים אלי בחברה הנוכחית.

הלאה ברעל.

לאלו מכם שלא טורחים להסתכל במדורים הכלכליים (למרות שאני מניח שזה כבר זוכה לכותרות ראשיות בארץ, כמו כאן), הבורסות בעולם בצרות.

עם זאת, המצב בארץ עוד טוב, יחסית. הבורסה השבדית צנחה ב-2.5% ביום רביעי האחרון, 4% ביום חמישי, עלתה מעט ביום שישי, וזאת רק כדי לצלול בצניחה חופשית ב"יום שני השחור" - 5.5%. אלו עוד ירידות מתונות ביחס, למשל, למה שהיה בהודו - שם סגרו את הבורסה באמצע יום המסחר כדי לבלום את הירידות המטורפות.

יש הרבה ספקולציות ביחס ל"למה הבורסה יורדת עכשיו", ועוד בצורה כזו כך שבפחות משבוע נמחקו העליות של השנתיים האחרונות, אבל אין ספק שברמת המאקרו, טוב זה לא יעשה לשוק (השבדי, המערבי או העולמי).

עם זאת, יש דבר אחד שזה דווקא כן יכול לעזור לו - למסעם של הבלונדה ופורד לקראת דירה משלהם.

איך? אתם שואלים? כי כשהבורסה נופלת, וכמעט כל אחד מושקע בבורסה (בין אם בצורה ישירה, בין אם בצורה עקיפה כמו למשל קרנות פנסיה, תוכניות חסכון וכו'), אז לאנשים יש פחות כסף. לא רק שלאנשים יש פחות כסף, לכולם יש פחות כסף (כולל חברות השקעה, כולל חברות מסחריות ועוד). בנוסף, התזזתיות וחוסר היציבות גורמים, באופן טבעי, לאנשים (ולחברות) להפוך לזהירים יותר - למתן השקעות, להדק חגורות ובאופן כללי "To brace themselves" עד יעבור זעם.

ואיך זה טוב לדירות? כששזה המצב, אף אחד (טוב, לא אף אחד, אבל לא מעט), לא ממש רוצים להשקיע מיליוני קרונות בקניית דירה חדשה. ולכן, אלו שכן רוצים לקנות דירה, מרוויחים (כי יהיו הרבה פחות אנשים שייבצעו bidding, מה שמעלה את הסיכוי שרמות המחירים ישארו שפויות, יחסית).

כרגע עומדות על הפרק שתי דירות. שתיהן באותו רחוב, באחד האיזורים הכי פסטורליים של שטוקהולם, שמוקף בפארק משניים וחצי צדדים, בים מצד שלישי ורק חלק קטן אחד הוא כביש גישה לשאר העיר (אבל זה עדיין נחשב חלק משטוקהולם עצמה, כולל אמצעי תחבורה נוחים ובסך הכל שתי תחנות במטרו למרכז העיר).

שתיהן דירות בגודל 4 חדרים (אחת 97 מ"ר ואחת 98 מ"ר), אחת בקומה ראשונה עם מרפסת, השנייה בלי. אחת משופצת טוטאלית מלפני שנתיים והשנייה לא (אבל שתיהן במצב מעולה). הראשונה בבניין משנות השישים (לא בדיוק שיא העיצוב) והשנייה בבניין מ-1910 (ונראה בהתאם - בניין יפהפה, תקרות גבוהות וכו'). שתיהן עם "תשלום חודשי" דומה ומחיר התחלת Bidding זהה.

היום מתחיל ה-Bidding על הראשונה (זאת בבניין משנות השישים), ואת השנייה מתכוונים להראות בספ"ש הקרוב, אך כמובן שעלינו לנסות ולראות אותה במהלך השבוע (אני אהיה ב"ביקור הפתעה" בארץ, זוכרים?)

בכל מקרה, ככה הן נראות:

הראשונה:

מטבח מודרני ומטופח וסלון

סלון

חדר השינה הראשי, עם הרבה מקומות אחסון ונוף לפארק מאחור (תמונה למטה)

הבית עצמו - הרחוב נראה כמו Suburban USA

הפארק מאחורי הבית

מגרש משחקים במרחק חמש דקות הליכה - אפשר לראות את היום הבלטי ברקע

השנייה: