לכל מכריי ומוקירי זכרי - הבלוג לא יצא לפרישה מוקדמת - זה פשוט אני שבילה את ששת השבועות האחרונים בארץ מולדתי ביחד עם המשפוחה, בתפקיד אבא ב(כמעט) משרה מלאה.

איך זה עובר עד כה? טוב מהמצופה. לא קל להיות בבית עם הילדים, אין ספק בכך, אבל העובדה שלא צריך להלביש אותם יותר מדי כשיוצאים והעובדה שלכל מקום (כמעט) מגיעים עם רכב כאן הופכת את המטלה לקלה יותר (כמו גם הקרבה היחסית לסבא וסבתא, זה גם לא מזיק).

דבר אחד שקצת מפתיע אותי הוא יוקר המחיה. כשעזבתי לשבדיה, לפני כמעט שמונה שנים, רמת המחירים בארץ (האבסולוטיים) היתה זולה בהרבה מבשבדיה כמעט בהכל (חוץ מדברים כמו אלקטרוניקה ומכוניות). היום, כמעט הכל עולה אותו דבר או לפעמים אף יקר יותר בישראל, וזאת למרות שכוח הקנייה היחסי של הצרכן הישראלי נמוך משמעותית מזה של מקבילו השבדי. גם בכל הקשור למיסים, השבדי הממוצע משלם סך הכל רמה דומה של מיסים לישראלי (או אם מסתכלים על מס הכנסה/ביטוח לאומי/מס בריאות בלבד - השבדי משלם פחות אלא אם כן הוא מרוויח יותר מ-100,000 ש"ח לחודש). הדיור, האוכל ואפילו הדלק - כולם יקרים יותר כאן היום מאשר בשבדיה.

דבר נוסף שהגיעה היא תובנה, שאולי הסתובבה אצלי בראש זמן רב אבל רק עכשיו הגיעה לכלל הבשלה - שכנראה אין סיכוי שאחזור לחיות בארץ. אני מרגיש שאני אוהב להיות בארץ, נהנה מהרבה דברים ומקומות. אבל - וזה אבל גדול - לא הייתי רוצה לחיות כאן היום (עם או בלי ילדים). אני מרגיש כמו תייר שמכיר את המקום בצורה מאוד אינטימית, אבל לא כמו אדם שרואה את מרכז חייו כאן.

אני מניח שזו גם הסיבה שהפעם, בניגוד לכל הפעמים הקודמות שביקרתי מאז שעזבנו, אני לא ממש מתרגש (או מתרגז) מכל הדברים שפעם כל כך היו מעצבנים אותי.

לבלונדה היתה אבחנה מעניינת על הישראלים שלדעתי מסבירה די הרבה על ההוייה הישראלית - הישראלים הם אולי העם הכי אוהב ועוזר ומשתתף בצרכי זולתו - כל עוד מדובר במצב חירום כלשהו (תאונה, פיגוע, מלחמה, אסון טבע וכו'). אבל, וכאן האבל הגדול, רוב רובם של הישראלים עושים סוויץ' לקצה השני של הסקאלה ברגע שלא מדובר במצב חירום. או אז חוזרים כולם למצב של אגואיסטיות נפלאה (אני לא כולל כאן כמובן בני משפחה, חברים וקולגות שמכירים היטב) בה כל אחד אדון לעצמו ורואה רק את עצמו. ההתבטאות של זה היא מה שאנחנו רואים כאן מסביבנו בכביש, בחנות, בתור ואפילו בצורת התנועה (אנשים שפשוט הולכים דרך אנשים אחרים או ילדים, בלי שום התחשבות בעובדה שהם דרכו/התנגשו על/ב מישהו/משהו). פעם זה הרגיז אותי. היום אני רואה את זה כאיזוטריות של המקום, כמו למשל חוקי התנועה בהודו.

בכל מקרה, מעבר לתובנות כאלו ואחרות, הילדים בסך הכל נהנים כאן מאוד (למרות שלטרול די חסר מסגרת הגן והחברים שלו, אנחנו דואגים שהוא יישלח גלויות מפעם לפעם וגם הוא התקשר לחבר הטוב מהגן כמה פעמים).

והנה, בשביל לסבר את העין, כמה תמונות מייצגות.