בסוף השבוע הלפני אחרון היינו כמה ימים בבית קיץ. הקיץ (או ליתר דיוק, האביב) עצמו אכן החליט להפציע לשבוע מה שהפך את החוויה לחיובית בכל מובן. חשבתי שזה הזמן לחלוק כמה תמונות שאולי מעבירות קצת מההרגשה (ובאמת, ההגעה לשלב שכזה אחרי החורף השבדי הוא לא פחות מ"Bliss", איך שלא תתארו זאת בעברית).

לפני כמעט חצי שנה פרסמתי כמה אנקדוטות מחיי עם הטרול ואינשם. אני חושב שהגיע הזמן לסיבוב נוסף.

(הסיטואציה: יום ראשון האחרון, שמש קייצית וחביבה, אני בחוץ שוטף את האוטו, מה שמערב דלי מים עם סבון וספוג שבשלב זה נראה אפרורי למדי למרות שצבעו המקורי כתום).

אינשם מאוד רוצה לעזור. קודם הוא שופך את דלי המים של אבא (פעמיים) על הצמחים, אחר כך הוא פותח את צינור המים ומשפריץ על אבא ועל החלונות של הבית (ועל עצמו) ובורח בצווחות, אחר כך הוא שופך סל מלא עלים שהבלונדה עבדה חצי שעה על לאסוף ברחבי הגינה, אבל את הגראנד פינאלה הוא אכן שמר לסוף.

מסתבר שהוא ילד שמאוד רוצה לעזור לאבא. הוא רואה את אבא לוקח משהו אפור, טובל בדלי ומשפשף במרץ את האוטו. אינשם חיפש מסביב ומצא לו אבן בגודל סביר לידיו. הוא טבל את האבן טוב טוב במים עם הסבון, רץ בחדווה לאוטו ו.. התחיל לשפשף.

אני שמעתי את החריקות ורצתי במהירות האפשרית לצד השני של האוטו, בו עמד אינשם. מצאתי אותו עומד מולי, מחייך בגאווה תוך שהאבן שורטת את הצבע של האוטו בתנועות קבועות.

בואו נגיד שזה היה ה-Near Death Experience הכי משמעותי שהיה לילד מאז שהוא נולד. מזלו שסבא וסבתא בדיוק הגיעו למקום ולקחו אותו לגן שעשועים (ולך תסביר לילד מה ההבדל, הרי הוא בסך הכל עשה כמו אבא).

הטרול היום בבוקר: "באמסה קיים באמת. במיורקה. פיליפ (חבר מהגן) סיפר לי. מיורקה זה אי והוא רחוק אפילו יותר מישראל". מיד אחרי זה הוא הסביר לי ש"היום אין רוחות רפאים אבל פעם היו, מזמן מזמן. ראיתי באלפונס (אתם מכירים אותו כאליהו, אבל הוא שבדי במקור). אלפונס חי מזמן מזמן והוא מת מזמן, בדיוק כמו הרוחות. הוא היה אחד האנשים הראשונים על כדור הארץ".

אינשם גורר כיסא במטבח, פותח את המגרה, מוציא סכין (לא חד, אבל עדיין), יורד מהכסא ומתחיל לחרוט במרץ על הכיסא. הבלונדה רואה אותו ושואלת בכעס "אינשם, מה אתה עושה בדיוק?" הוא בתגובה מזנק אל מתחת לכסא בתקווה שהיא לא תראה אותו, עדיין מחזיק את הסכין, וממשיך לחרוט על הכיסא רק מהצד התחתון שלו.

אינשם רוצה לקחת צעצוע לגן. "רק אחד!" אני אומר לו, והוא חוזר אחרי "אחד!", הולך לחדר וחוזר עם כל כך הרבה צעצועים בידיים שהוא בקושי מסוגל ללכת לבד. "אינשם, רק אחד!" אני חוזר. הוא מסתכל עלי וחוזר "אחד!" (צעצועים נופלים לו מהידיים מימין ומשמאל, הוא מנסה להרים אותם וצעצועים אחרים נופלים לו). "אחד!" אני חוזר, בטון פחות סבלני. אינשם מסתכל עלי כאילו אני אידיוט, שם את הצעצועים על הרצפה ומתחיל להצביע עליהם אחד אחד ולהגיד "אחד, אחד, אחד, אחד, אחד" כאשר הוא מצביע על כל אחד מהם.

הטרול: "איזה מזל שהדינוזאורים חיו לפני כל כך הרבה שנים לפני בני האדם, אחרת הם בטוח היו אוכלים אותנו לארוחת בוקר. או צהריים. אבל לא לארוחת ערב".

אני: "למה לא לארוחת ערב?"

הטרול: "כי לארוחת ערב אוכלים פסטה ונקניקיות".

אינשם הולך לדלת לבד, שם מגפיים (הפוך), שם כפפה (אחת) של ספיידרמן (שהוא גנב מהטרול), לוקח את מסור הפלסטיק שלו ויוצא החוצה. הבלונדה שומעת את הדלת נפתחת ומוצאת אותו בחוץ, אחרי שהוא כבר הספיק לרדת במדרגות ולחתוך עם מסור הפלסטיק את הראשים של כ-ל הצבעונים שהיא והטרול שתלו בסתיו האחרון (ופרחו רק עכשיו, באביב). בינתיים הוא כבר הספיק גם להכנס לשיח גדול שיש לנו בכניסה לבית, להוציא משם אבנים ולשים אותן על המדרגות.

הבלונדה: "אינשם, מה אתה עושה?"

אינשם: "קליפה קליפה סוגה סוגה" (גוזר גוזר מנסר מנסר)

הבלונדה: "אינשם, מותר לך לצאת לבד מהבית?"

אינשם: "לאאאאאא"

הבלונדה: "אז בוא תכנס הביתה בבקשה".

אינשם: לא! קליפה קליפה סוגה סוגה!"

יש עוד אינסוף דוגמאות, אבל אני מניח שאתם מתחילים להבין את התקופה בה אנו נמצאים עם השניים..

מי שעבר בטיימס סקוור, ניו יורק, אתמול בערב, יכול היה לראות את המחזה הבא (מינוס הקווים השחורים, מן הסתם):

ולא, זה לא פוטומונטז' וכן, זה אני שם שהחליט שתמונה עם קואלה זה הדבר הכי מוצלח שאפשר לשים כאשר מורחים את הפרצוף שלי על שלט ענק בלב ניו יורק (למעשה, זו התמונה מהפוסט הזה).

שגעון גדלות מתחיל להשפיע בעוד חמש.. ארבע.. שלוש.. שתיים.. אחת..

(ולגבי הפוסט הקודם - לא לדאוג, אני עדיין כאן ושלום לכולם, אבל אין מה לעשות, יום אסל יום בסל).

כל כך הרבה דברים שרוצים לכתוב, אבל לפעמים - הבלוג הוא לא הפלטפורמה הנכונה.

מצטער על השקט, תיכף אשוב.