עשרות ומאות אלפים בארץ התעוררו והבינו כי יש בעיה עקרונית בצורה בה עובדת הכלכלה הישראלית, כמו גם סדר העדיפויות הלאומי ברמה החברתית-כלכלית.

הם צודקים לחלוטין, ולו בשביל להראות לכם איך אפשר אחרת, אני אסביר עד כמה החיים שלנו היו שונים לו היינו גרים היום בארץ.

בהנחה שהיינו גרים בארץ, הבלונדה ואני, הטרול ואינשם. בגילנו הנוכחי ובאותו מצב קריירה.

אני - מנהל בדרג בינוני/בינוני-גבוה בחברת היי-טק גדולה המתמחה בפיננסים.

הבלונדה - מתמחה ברפואת משפחה שסיימה בערך חצי מההתמחות.

שני ילדים בגילאי הגן - בן (כמעט) 4 ובן שנה ו(כמעט) חצי.

משכורות

אני יוצא מנקודת ההנחה שהמשכורת שלי היתה דומה בארץ לזו שיש לי כאן. עם זאת, הייתי משלם מעט יותר מיסים (אם כוללים את מס הבריאות והביטוח הלאומי). למעשה, על הכנסות בסכום של פחות מ-45,000 ש"ח בחודש תשלמו יותר מס ישיר בארץ מאשר בשבדיה, הארץ אותה אוהבים לכנות "המדינה עם המיסים הגבוהים בעולם".

על הבלונדה אין מה לדבר, כמתמחה ברפואה המשכורת שלה (עם תוספות, תורניות ושאר ירקות) היתה בערך חצי ממה שהיא מרוויחה כאן (בברוטו, בנטו עוד קצת פחות).

צריך גם לזכור שבארץ, בניגוד לשבדיה, ההפרשות לקרן פנסיה, ביטוחים וכו' נופלות חלקית גם על העובד. בשבדיה דבר זה ממומן ב-100% על ידי המעביד/המדינה.

מיסים עקיפים

המע"מ בשבדיה מדורג. 6% על מוצרי מזון בסיסיים (והרשימה ארוכה מאוד) ותרבות (ספרים, הצגות, סרטים, מוזיאונים וכו'). 12% על מוצרי קיימא (שאר מוצרי המזון) ו-25% על כל השאר.

בשורה התחתונה מזון בשבדיה די יקר בגלל שהרבה ממנו מיובא והרבה דורש השקעה רבה (חימום בחורף) בשביל לגדל. עם זאת, משלושת החודשים שלי בארץ אני יכול להגיד לכם שהקנייה השבועית שלנו ב"חצי חינם" לא היתה זולה מהקנייה השבועית שלנו בסופר הגדול המקומי כאן בשטוקהולם. מחירי האוכל בארץ לא שונים בהרבה (בהכללה כמובן, פריטים ספציפיים כמובן זולים יותר או יקרים יותר) מכאן.

שעות עבודה

כמנהל בחברת היי-טק המתמחה בפיננסים אין ספק שבארץ הייתי עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה. 50 שעות בשבוע היה המינימום, 60 הגיוני לחלוטין. בשבדיה, שבוע בו אני מגיע ל-50 הוא נדיר, לרוב אני עובד 40-45 (כשהדרישה הרשמית היא 38.5 שעות בשבוע).

על הבלונדה שוב אין מה לדבר - היא היתה עובדת יותר מכפול מאשר מה שהיא עובדת כאן.

חופשים

המינימום החוקי לחופש בשנה בשבדיה הוא 5 שבועות בתשלום (זה מה שיש לבלונדה), לי יש 6.5 שבועות בתשלום בשנה.

כמובן שבארץ לא היינו מגיעים אפילו לחצי מזה.

דיור ומשכתנא

אנחנו גרים היום בוילה באיזור שנחשב יקר בעיר הכי יקרה בשבדיה - שטוקהולם. יכולנו ללוות עד 85% משווי הבית בהלוואה ללא כל הצמדה. למעשה, הדבר היחיד שנחשב במשכנתאות בשבדיה הוא אחוז הריבית (שנגזר מאחוז הריבית במשק). כמובן שאפשר לנעול את הריבית לתקופה קצרה, ארוכה או לא בכלל (ריבית צפה), ובהתאם לכך להפחית או להעלות את רמת הסיכון (או הסיכוי). לבנקים בשבדיה מספיק שלשנינו יש עובדה קבועה עם משכורת מסודרת כמו גם החזר חודשי מינימלי של המשכנתא מעבר לתשלום הריבית.

בארץ - במחיר הבית הפרטי הזה היינו יכולים לקנות, אני מניח, דירת 4-5 חדרים במרכז/צפון תל אביב. על הסיבוך שבקבלת משכנתא בארץ כמו גם הלוליינות הפיננסית שנדרשת כדי להבין מה בעצם אפשר ואי אפשר לקבל אין צורך להרחיב כאן במילים.

תחבורה

רכבים עולים כאן חצי, הדלק טיפה יותר זול (5% פחות או יותר). ביטוח הרכב עולה בערך שני שליש מבארץ.

על השוואה של תחבורה ציבורית בכלל אין מה לדבר - כאן כרטיס משולב שמאפשר נסיעה חופשית בכל מערך התחבורה של שטוקהולם רבתי (שהוא בערך 100 ק"מ לאורך וכ-40 ק"מ לרוחב) בקצת יותר מ-350 ש"ח לחודש. זה מאפשר שימוש חופשי ברכבת התחתית, אוטובוסים, מעבורות וחשמליות (שכמובן עובדים 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה מלבד התחתית, שעובדת 24 שעות ביממה רק בספ"ש).

חינוך

ילדינו רק בגיל גן, כאן התשלום המקסימלי לילד בגן (פרטי או ציבורי, לא משנה כלל, כי זה מסובסד אותו דבר) הוא 600 ש"ח לילד. הגנים פתוחים משבע/שבע וחצי עד חמש/שש אחה"צ (למרות שכמעט אף אחד לא משאיר את הילדים כל כך הרבה זמן). יש בממוצע גננת לכל 3-4 ילדים.

לאחר מכן, מ"טרום בית ספר" ועד סיום האוניברסיטה - הלימודים בחיני-חינם. אין "תשלומי הורים", אין "תוספות מיוחדות". הכל מסובסד על ידי המערכת.

בריאות

יש לא מעט עניינים עם מערכת הבריאות הציבורית בשבדיה, אבל בהשוואה כללית אפשר להגיד שכאן היא באמת חינמית (כולל טיפולי שיניים לילדים עד גיל 21), שההוצאה על תרופות לבן אדם לא יכולה לעלות על 1200 קרונות (כ-650 ש"ח) בשנה (מעבר לכך זה מסובסד ב-100%) וכי אמנם אין אפשרות כמו בארץ לבחור רופא מומחה (רק רופא משפחה), אבל לעומתז זאת אין חלוקה כה ברורה כמו בארץ בין רופאים "איכותיים" ל"פחות איכותיים". המשכורות ברפואה הציבורית והפיקוח על הרפואה הפרטית אומר שרופאים טובים נשארים במערכת מתחילת הקריירה ועד סופה.

בטחון אישי

פרצו לנו הביתה בלילה לפני שבועיים (כאשר לא היינו בבית אלא בבית הקיץ של הורי הבלונדה. אגב, במאמר מוסגר זוהי עוד נקודה להשוואה - הורי הבלונדה, בעלי מקצועות מכובדים אך לא עשירים ואף לא אמידים, שיכולים להרשות לעצמם בשנות השישים לחייהם להחזיק בית קיץ מפואר, דירת 5 חדרים בשטוקהולם ועדיין לחיות בצורה מכובדת ללא כל צורך לוותר על דברים, וכמעט ללא הלוואות או אשראי). כשהגענו הביתה וגילינו התקשרנו למשטרה. חצי שעה אחרי זה היתה אצלנו ניידת עם שתי שוטרות (כבר היה ערב), למחרת בבוקר הגיעה ניידת מז"פ עם שני טכנאים שסרקו את הבית אחרי טביעות אצבע, נעליים וכו'. לא שאני מצפה שייתפסו את החולערות, אבל הדהים אותי שהמשטרה לוקחת כל כך ברצינות משהו טריוויאלי כמו פריצה לבית פרטי (ואפילו לא שהפורץ עדיין בבית). קשה לי לדמיין את המשטרה בארץ עושה זאת (או אולי אני טועה?).

יש עוד הרבה קריטריונים להשוואה, אבל אני חושב שאתם יכולים להתחיל ולהבין את התמונה המתבהרת כאן - משהו מאוד לא מאוזן במערכת הישראלית ויש בסיס מוצק מאוד למחאה ולתסכול המתפרץ עכשיו.

אני עכשיו במלון באוסלו, מסיים את כל מה שצריך בכדי שתוכלו לקרוא סיכומים מוצלחים מספיק של הסיפור מחר בבוקר.

אבל סיפורים ותמונות, עד כמה שהם יעילים, לא יכולים להעביר באמת את הזוועה שניבטת מעיני הניצולים, את השורות הארוכות של הגופות המכוסות באוהלים הכתומים הגדולים, והכל מוקף בשקט פסטורלי ירוק-כחול.

אם הוא היה מטורף או מחושב, לבד או עם עזרה, בעל אג'נדה או רק בעל רעיון - כל זה לא משנה כרגע, כשרואים את ילד בן 16 שמספר איך מי שהוא חשב שהוא שוטר, הדמות הסמכותית ביותר שבני אדם כאן מכירים, קורא לו ומבטיח שעכשיו הכל בסדר, רק בשביל להתחיל לירות בו ובחבריו.

עם זאת רואים כיצד הם מנסים להתאושש מההלם. זגגים כבר עובדים במרץ באיזור קריית הממשלה, הממשל עובד למרות הנזק האדיר למרכז העצבים שלו ומדינה שלמה מתגייסת כולה למען 700 בני נוער וצעירים בטראומה.

נורבגיה עוד תשוב להיות כמעט אותה נורבגיה. קצת עצובה יותר, קצת בוגרת יותר, קצת מפוכחת יותר, אבל בסוף החיים ישובו למסלולם.

הכניסה לבניין ראש הממשלה בקריית הממשל באוסלו, מוקדם יותר הערב

הנה סוגיה מעניינת (וחסרת חשיבות לחלוטין) שמטרידה אותי מזה זמן רב.

מהם הכללים שקובעים האם שם לועזי של להקה יתורגם בעברית, או שיישמר כפי שהוא מוכר בארצות הניכר? מהו התהליך/הכללים/הרעיון שעומד מאחורי עיברות חלק מהשמות, אך לא כולם?

כמובן שיש שמות שפשוט בלתי הגיוני (או שלא ממש ניתן) לתרגם. "נירוואנה" זהו מושג שמצא את דרכו גם לעברית. ל"אירוסמית'" קשה מאוד למצוא משהו שיעבוד בעברית ("נפח אוויר", על משקל Goldsmith"?) וגם "מטאליקה" לא ממש מתרגמת בצורה זורמת.

ול(מספר) דוגמאות -

מדוע "רובים ושושנים" כן, אבל "בתולת הברזל", "זבל", "פיות" או "יום ירוק" לא?

מדוע "האבנים המתגלגלות" כן אבל "נחש לבן" או "ראשים מדברים" לא?

מדוע "החיפושיות" כן (שהוא בעצמו שיבוש ל"חסרי הקצב") אבל "הנשרים" לא?

מדוע "הדלתות" כן אבל "אקדחי המין" או "פלויד הוורוד" לא?

מדוע "סגול כהה" כן אבל "ריבת פנינים", "התרופה", "צפלין העופרת" או "בראשית" לא?