בדיוק היום, לפני 10 שנים (כן. עשר שנים. 3652 ימים) הגעתי לשבדיה. עם שתי מזוודות ותיק גב, אישור שהיה לשנתיים בדרכון ועם קצת כסף בבנק.

עזבתי עבודה, לימודים וחיים שבניתי בשנה שחלפה מאז שחזרתי לישראל מדרום אפריקה. זו היתה הפעם הראשונה שבה "רילוקיישן" לא היה תהליך מסודר הממומן על ידי מעסיק, עם טיסות, מגורים ורכב צמוד על חשבון החברה ומשכורת קבועה ונאה שנכנסת לבנק מדי חודש, אלא בעצמי ולבדי, ללא שום מחשבה אמיתית על מה יהיה הלאה, חוץ מאשר "נסתדר".

טיסות ישירות לא היו באותה עת (הן הופסקו עוד בשנת 2000, בערך מתי שפרצה האינתיפאדה השנייה), אז הגעתי לכאן דרך פרנקפורט עם לופטהאנזה. בגלל הלימודים (הבלונדה היתה אז סטודנטית שנה רביעית בלימודי רפואה ובחינת הסיום לשנה שהתקיימה בדיוק ביום בו הגעתי) מצאתי את עצמי יוצא לאולם הנכנסים ללא שום קבלת פנים מיוחדת. את שדה התעופה הכרתי מהביקורים הקודמים במדינה, אך עדיין.. ההרגשה הזו שבאמת הגעתי לארץ שאמורה להיות הבית החדש שלי והנה, אני מחפש מילולית את דרכי החדשה..

לקחתי את המונית (עוד לא ממש חשבתי על כסף באותה תקופה, זה יבוא אחר כך, אחרי כמה חודשי אבטלה) ונסעתי. האמת שבסיפור הטלנובלה יש אי דיוק קטן. לא נסעתי לדירתה של הבלונדה אלא לדירת הוריה, שבאותו זמן היו בטיול באירופה. אחרי יומיים בדירת ההורים עברנו בחזרה לדירתה של הבלונדה - דירת חדר (27 מ"ר) הכוללת אמבטיה ומטבחון בפרבר חביב של העיר (Gärdet).

אחרי חגיגות המעבר הראשוניות החלה לשקוע ההבנה שאני כאן ושצריך להחליט מה הלאה. לא אשכח את היום הראשון לאחר שעברנו לדירת הבלונדה, בו הבלונדה היתה צריכה לצאת בבוקר לעבודה (בחורה חרוצה, עובדת בחופשת הקיץ מהלימודים). ואני נשארתי שם, בדירה הקטנה, לבדי.

היתה לה טלוויזיה ישנה עם מעט ערוצים שדיברו שבדית. על אינטרנט אין מה לדבר. סלולרי שבדי עוד לא היה לי (וגם אם היה, לא היה יותר מדי מה לעשות איתם לפני עשור) וגם אם היה - למי כבר הייתי מתקשר?

אני זוכר שאכלתי ארוחת בוקר (עוד מקרה משעשע - החלטתי שה-Creme Fraische הוא בעצם גבינה לבנה, והייתי מורח גרסא שלו עם פפריקה על Knäckerbröd בטעם קינמון. הבלונדה היתה בהלם כשהיא ראתה אותי עושה את זה. במבט לאחור, אני יכול להבין למה), הסתכלתי מהחלון (ממנו אפשר היה לראות את המעבורות שמגיעות לנמל, הנמל שבדיוק לידו אני עובד בשלוש השנים האחרונות) וחשבתי מה הלאה.

החלטתי בסוף שאין לי ממש מה לשבת בדירה הקטנה ולהרהר. יצאתי מהדירה והתחלתי להסתובב, בלי שום מטרה מסויימת או כיוון. פשוט הרגשתי שאני צריך ורוצה להכיר את הסביבה בה אני מתגורר. כמובן שהסתבכתי ברחובות אבל אחרי כמה שעות שיטוט הרגשתי שאני פחות או יותר מבין היכן אני נמצא, היכן הקניון (והמקדונלדס!) הקרובים ומה יש בגדול מסביב לדירה. מצאתי גם את הספרייה של שטוקהולם וגיליתי שעוד לפני שהצלחתי לקבל כל מסמך מזהה שהוא (התהליך בשבדיה כלל הגעה עם אישור השהייה לרשות המיסים, שם מנפיקים לך מספר זהות אישי, איתו אפשר להתחיל את התהליך של פתיחת חשבון בנק, הרשמה לשירותים שונים ועוד, משהו שממש עוד לא הספקתי או חשבתי על להתחיל אותו בימים הראשונים) אוכל להרשם ולקבל כרטיס חבר בספריה. זה לא רק איפשר לי לשאול ספרים (כולל שלושה מדפי ענק מלאים בכל טוב של ספרי מד"ב ופנטזיה באנגלית, שסיפקו לי שעות של הנאה בשבועות והחודשים שבאו לאחר מכן) אלא גם.. שומו משמיים, יכולת להשתמש בחינם במחשבי הספרייה במשך 30 דקות בכל יום, לגלישה באינטרנט.

וכך חוברתי סוף סוף, גם אם במידה קטנה ביותר, ל"חמצן" שכבר אז היה כה חשוב לי (אחר כך גיליתי שאפשר להרשם לכמה ספריות ושלכולן יש את הסידור הזה, מה שאיפשר לי להנות משעה או שעתיים ביום של חיבור לעולם שמעבר לשבדיה).

זו היתה ההתחלה. לא היתה לי שפה (ההחלטה להתחיל ללמוד באה כמה שבועות לאחר מכן), לא היתה עבודה (ובאותה תקופה עוד לא הבנתי איזה אתגר זה יהיה, למצוא עבודה בשוק שבדיוק הפך לרווי עובדים בעקבות גלי פיטורים מאסיביים) וגם לא ממש היתה תוכנית (ללמוד? לעבוד? גם וגם? איפה? מתי?). כל התהיות, השאלות הבעיות והאתגרים יבואו אחר כך. היום הראשון והימים הספורים שבאו לאחריו היו בעיקר תקופה של גילוי - גילוי המקום שהפך לביתי החדש וגילוי עצמי - בפעם הראשונה מאז שהשתחררתי מהצבא, לא ממש ידעתי מה אני הולך לעשות עם עצמי.