הידיעה שהתפרסמה אתמול שסיפרה על העלייה לרגל אל עובדיה יוסף בכדי להתייעץ איתו על עניין איראן היא, לטעמי, תמצית מה שדפוק בדמוקרטיה הישראלית.

העובדה שאדם שאינו נבחר דמוקרטית, שאינו מאמין בדמוקרטיה או במוסדותיה, שחושב כי מאמיניו (ומצביעי מפלגתו) עדיף ש"יהרגו באוהלה של תורה" במקום ללבוש מדים, הוא הוא זה שאליו עולה לרגל הקצין הבכיר, כה עקומה וכה נוגדת את העקרונות אליה מושתתת כביכול המדינה שזה פשוט בלתי נתפס.

חלק מהמגיבים יגידו בוודאי שמדובר באדם שמהווה את המנהיג העליון של מפלגה גדולה וחשובה בקואליציה. התשובה הפשוטה שזו (שוב) עוד הוכחה לכך שהשיטה הדמוקרטית בישראל היא פארסה - מפלגה אנטי-דמוקרטית, גזענית שמושתתת על עקרון ההיררכיה המוחלטת והשלטון האבוסלוטי היא זו שמהווה את לשון המאזניים בדמוקרטיה הישראלית? האם זה נשמע סביר?

(ובכדי לסבר את האוזן - זה היה דפוק בדיוק באותה מידה כשרבין היה צריך אותם להסכמי אוסלו או כששרון היה צריך אותם להתנתקות).

שורש הבעיה כאן הוא העובדה שמאפשרים למפלגות לא דמוקרטיות בעליל להיות חלק מהמנגנון הדמוקרטי הנבחר. זה רעיון פסול מיסודו ועד שלא נשנה זאת, נמשיך להתנהל לפי מאוויהם ודעתם של ישישים חצי סניליים שאין הרבה הבדל בינם לבין האיטוללות של איראן.

קצת מבט מבחוץ - נראה שיש טירוף מערכות מוחלט שעובר על ישראל בזמן האחרון בכל הקשור לאיראן, ברמה שבה פתאום זה נראה נורמלי לחלוטין לדבר תחת כל כלי תקשורת רענן על פתיחת מלחמה נגד מדינה אחרת כאילו מדובר בעוד פעולת מעצר מבוקשים בגדה המערבית (שגם זה לא ממש נורמלי, אבל ניחא).

הנונשלנטיות בה מדברים שרי ממשלה, חברי כנסת, אנשי מערכת הביטחון וסתם עיתונאים על מעשה שאפילו המעצמה הגדולה בעולם (לפחות בינתיים), ארצות הברית, לא מעיזה לדבר עליו בצורה שכזו הוא לא פחות ממזעזע.

כשארצות הברית החליטה ללכת ולהוריד את סדאם חוסיין מהשלטון, היא עשתה זאת רק לאחר שוידאה שיש מאחוריה גיבוי של רוב המערב כמו גם רוב מדינות ערב. כשהחליטה להפציץ את הטאליבן אל מחוץ לאפגינסטן או את סרביה מחוץ לקוסובו, היא עשתה זאת יחד עם נאט"ו. למעשה, מאז מלחמת ויאטנם לא היתה מערכה בה ארה"ב נכנסה אליה לבדה (אפילו הסיפור בסומליה היה במנדט של האו"ם).

ובישראל? מדברים גבוהה גבוהה כאילו מעשה של פתיחת מלחמה ללא קזוס בלי מוכר, מלחמה שגם האופטימים שבינינו לא מצפים שתגמר ב"זבנג וגמרנו" ויכולה במקרה הגרוע להוביל למשבר הכלכלי החמור ביותר שהעולם ראה מאז מלחמת העולם השנייה, שלא לדבר על הרס משמעותי ביותר בישראל, הוא משהו שיגרתי, רגיל וללא כל השלכות מעבר ל"נצליח" או "לא נצליח" במשימה.

הגרעין האיראני הוא בעיה. העובדה שבישראל, למרות שכל מי שעיניו בראשו מבין שלישראל אין את הכלים לשנות את מסלול הגרעין האיראני לבדה, מדברים על פתיחת מלחמה נגד מעצמה איזורית כמשהו שאפשרי ואף רצוי לעשות, גם ללא שום גיבוי מבחוץ, הוא לא הפתרון אלא הדרך לקטסטרופה מסדר גודל שלא חווינו מאז הוקמה המדינה.

ואסיים בשירם המוצלח ביותר של ג'מירוקוואי (המוכר אולי יותר כאות הפתיחה של "מה בוער" בגל"צ) - Too Young To Die, כי הוא באמת מרגיש רלוונטי מתמיד.

בן דודה של הבלונדה, עליו סיפרתי בעבר במקרים שונים, נשוי לבחורה שהתמזל מזלה (ומזל הוריה) כי הם זכו לקנות אי בארכיפלג של שטוקהולם, בזמן שעוד דברים כאלו היו אפשריים בתקציב שאינו דמיוני לחלוטין.

התוצאה היא שכיום הם בעלים גאים של אי בשטח כולל של בערך 6500 מ"ר וכולל מעגן סירות, קצת יער, קצת סלעים וכמה בתים. 

אל גן העדן הפרטי הזה הוזמנו הבלונדה, אני והילדים לחגוג מסורת שבדית קייצית משובחת - Kräftskiva - "מסיבת סרטנים" בתירגום חופשי. בגדול, יושבים מסביב לשולחן, שרים שירים מטופשים, אוכלים סרטנים (ודי הרבה מאכלים אחרים) ושותים יותר מדי אלכוהול (שבמקרה הזה היה בכמות מוגבלת יחסית לאור מספר הילדים שהיה במקום).

מזג האוויר האיר לנו פנים וכך למרות שעמדו מעלינו עננים שחורים כשעזבנו את הנמל בו אסף אותנו בן דודה של הבלונדה, כשהגענו לאי חצי שעה מאוחר יותר השמש זרחה ומזג האוויר היה קיצי ונפלא.

הטרול ואינשם הרגישו מיד בבית ויצרו קשר מיידי עם הבני דודים מדרגה שנייה אותם הם לא ראו חודשים. פשוט היה תענוג לראות איך מקום שכזה הופך לגן-עדן עלי אדמות בשביל ילדים.

המבוגרים בינתיים הכינו את הארוחה תוך כדי פעולות חשובות כמו שחייה בים, שתיית שמפניה, נשנוש חטיפים או סתם דיסקוס בעיניינים שונים.

ארוחת הערב נמשכה על השעות הקטנות של הלילה, מה שאמר שיום אחרי היה קשה לעמוד בקצב של הילדים (שהיו כמובן מלאי אנרגיה), ושוב יש להודות לאי עצמו שסיפק ריגושים אין ספור לילדים גם בלי השגחה צמודה של המבוגרים.

וכמובן, אי אפשר בלי כמה תמונות