אני לא עיתונאי. לפחות, זהו לא המקצוע הראשי שלי אלא תחביב שהפך לחצי מקצועי (לא מעט בזכות הבלוג הזה).

כחלק מהעניין, אני חבר באגודת העיתונאים הזרים בשבדיה (ואף הייתי חבר הועד המנהל כשלוש שנים). אין לי ממש זמן להיות מעורב, אבל אני מוצא את המעורבות כמו גם הקשר לכל כך הרבה כלי תקשורת זרים כדבר חיובי שמאפשר לקבל מידע שימושי, גישה למקומות, אירועים ומפגשים מעניינים כמו גם דרך לקבל מידע רב-כיווני ורב-תרבותי על מה שקורה בעולם בכלל ובסקנדינביה בפרט.

בכל מקרה, אחת מהפעילויות הקבועות של האגודה היא מפגש "דיון פתוח" שנתי. הנושא הנידון נבחר על ידי הועד (בפעמיים שלפני הצעתי אני את הנושא הנבחר. האחרון היה "עיתונות מסורתית מול עיתונות אלקטרונית"). מזמינים כמה מומחים בתחום, עושים פאנל, דיון וקצת כיבוד.

השנה אני כבר לא בוועד, והנושא שנקבע למפגש הקרוב הוא "התקדמות הימין הקיצוני בסקנדינביה".

העניין חרה לי, לא בגלל שמה שברייוויק עשה היה מעשה נפשע, נואל וטרוריסטי בכל קנה מידה, אלא מפני שלעניות דעתי תקשורת ובמיוחד דיונים פנימיים בתקשורת צריכים להתבסס על עובדות ונייטרליות. העובדה היא שהימין הקיצוני הוא בעיה בדיוק כמו ה"שמאל" הקיצוני (או, תנועות מוסלמיות קיצוניות, שאינן למעשה שמאל אך צריך להגדירן כך כדי למצוא מגדר נוגד לימין הקיצוני).

הרי מחבל מתאבד התפוצץ (בצורה כושלת מאוד) ברחוב הקניות הראשי של שטוקהולם בחג המולד האחרון. שלושה שבדים ממוצא ערבי נעצרו לפני מספר חודשים בדרך לבצע פיגוע סטייל המגה-פיגוע בבומביי כנגד העיתון הדני שפירסם את קריקטורות מוחמד. המאייר השבדי לארס וויקס, שגם הוא צייר קריקטורות המעליבות את מוחמד, היה יעד להתנקשות אשר נמנעה ברגע האחרון.

כך שהדיון צריך להיות על קיצוניות/פנאטיות בכללותה ולא להתעלם מהעובדה שכן, פיגוע הטרור החמור מאז מלחמת העולם השנייה בוצע על ידי מה שמוגדר כימין קיצוני, אך בעית הטרור והקיצוניות קיימת וחמורה באותה מידה בשני הצדדים.

זה הוביל לדיון ער עם היו"ר (הנצחית) וסגן היו"ר (הנצחי לא פחות) שלא מבינים על מה המהומה וטוענים כי "אפשר לעלות בדיון שאלות בכל נושא הקשור". מבחינתי, אין טעם להגיע לדיון שמראש מוכתב כמתייחס רק לצד אחד של המשוואה.

בינתיים אין פתרון לקונפליקט מבחינתי (הם פשוט החליטו לסגור את הדיון ולא לענות יותר), אבל ההערכה שלי לתא העיתונאים הזרים כאן פחתה משהו בגלל הסיפור הזה.

באיחור של שלוש שנים לעומת הלו"ז המקורי, בעלות כמעט כפולה מהתקציב המקורי לפרוייקט, נמסר אתמול ה-Dreamliner (הידוע כ-בואינג 787) הראשון לחברת All Nipon Airways היפאנית.

מה לי ולזה, אתם אולי תוהים? כמטוס שתוכנן בעיקר לטיסות בטווח בינוני ועד בינוני-ארוך מדובר במטוס אשר יחליף בהדרגה גם את ה-737 המיושן כמו גם שלל איירבוסים מזדקנים (כדוגמת ה-A320 וה-A321). אלו הטווחים אליהם אני מבצע את רוב טיסות העובדה שלי, והמטוס החדש מהווה קפיצת מדרגה עצומה בכל הקשור לחווית הטיסה מכל מה שהכרנו קודם.

לחץ אוויר

אולי הפקטור החשוב ביותר. הרגשת ה"ג'יפה הכללית" שרובנו מרגישים לאחר שהות של כמה שעות טובות במטוס נובעת בעיקר מהעובדה שלחץ האוויר במטוס נמוך יחסית (דומה ללחץ האוויר שקיים בגובה של 2400 מטר מעל פני הים). זה מפריע לספיגת החמצן בגוף, גורם להרגשת עייפות ויובש ובאופן כללי, למרות שזה לא מסוכן, בני אדם שלא גרים בגובה שכזה באופן נורמלי לא מרגישים בו בנוח.

ה-787, בזכות שימוש בחומרים מורכבים (זהו המטוס המסחרי הראשון בעולם שרובו עשוי מחומרים מורכבים ולא מאלומיניום, מאפשר לחץ אוויר גבוה יותר בתא הנוסעים ללא סכנה לתא הלחץ וללא פגיעה ביעילות הטיסה. לכן, ה-787 מדמה אטמוספירה בגובה של 1800 מטר מעל פני הים. שינוי קטן, אולי אתם חושבים, אבל מדובר בשיפור  משמעותי (לחץ האוויר הרגיל בגובה פני היום הוא 760 מיליבר, בגובה של 2400 מטר הלחץ הוא 564 מיליבר וב-1800 מטר 609 מיליבר) שיהפוך את השהיה במטוס לחוויה מעיקה הרבה פחות.

חלונות

שוב, בעיקר בזכות השימוש בחומרים מרוכבים, ה-787 מתהדר בחלונות הנוסעים הגדולים ביותר שיוצרו אי פעם (27X47 ס"מ לעומת הסטנדרט של 21 על 31 ס"מ). החלונות ממוקמים גבוה מעט יותר, מה שנותן לראשונה יכולת "לראות את האופק" בלי להתכופף על עבר החלון (אני מניח שכל מי שאי פעם טס במטוס נוסעים גדול יודע על מה אני מדבר). החלונות מצוידים (שוב, לראשונה במטוסים מסחריים) בזכוכית חכמה אשר מתכהה בתגובה לאור חזק, מה שהופך את השימוש במסכי הכיסוי לחלונות לבלתי נחוץ.

תאורה

הפעם הראשונה בה תאורת המטוס מורכבת לחלוטין מ-LED בשלושה צבעים, מה שמאפשר קומבינציה של 128 צבעים בתאורה בכל המטוס כמו גם שליטה טובה בהרבה בעוצמתה (וכל מי שהתעורר אי פעם בטיסת לילה לאור הפלורסנטים המעיק יודע למה זה חשוב).

רעש

מדובר במטוס המסחרי השקט ביותר שאי פעם יוצר (גם תודות למנוע וגם תודות לשיפורים גדולים בצורת הכנפיים ובית המנוע), מה שכמובן הופך את חווית הטיסה לנעימה הרבה יותר (וגם אלו שעל הקרקע יישמחו על כך, אני מניח).

יש עוד הרבה פרמטרים (כמו החסכון ב-20% בהשוואה לדור האחרון של מטוסי נוסעים מגודל בינוני) אבל הארבע שציינתי למעלה יהפכו את הטיסות למשהו נעים הרבה יותר. עכשיו רק נותר לחכות שהאספקה תתחיל גם לחברות האירופאיות (LOT ו-Norweigen הן הראשונות לקבל את המטוס באירופה, ב-2012).

בדיוק כמו בשנה שעברה, גם השנה אנו מוצאים את עצמנו עם עשרות רבות של ק"ג של תפוחי עץ.

את הקטיף התחלנו אתמול והמשכנו היום, והיד עוד נטויה. הטרול ואינשם עוזרים בחדווה רבה (אינשם בעיקר בלקחת תפוחים, לתת בהם ביס אחד, ולהעיף את השאר על הקרקע. הטרול בלטפס על העצים לגבהים שמהם הוא לא מסוגל לרדת רק כדי לקרוא לנו שנעזור לו).

השנה גם ננסה לעשות מעשה בכדי שלא נגיע למצב של שנה שעברה, בו נרקבו לנו בסופו של דבר עשרות רבות של ק"ג בגלל חוסר שימוש והמתנה רבה מדי.

ביום רביעי, בסיוע אבי הבלונדה, ניקח כ-60 ק"ג של תפוחים בשני ארגזים גדולים לכאן, שם יעזרו לנו להפוך אותם למיץ תפוחים מפוסטר בקופסאות נוחות של 1 ליטר. זה מחזיק שנה סגור או חודש פתוח, כך שתהיה לנו אספקה פחות או יותר עד לשנה הבאה (מ-60 ק"ג יוצאים בערך 30 ליטר מיץ).

ארגז נוסף עם 15 ק"ג של תפוחים נקטף למטרות אכילה.

בזמן הקטיף עברה אישה עם תינוק במקום ושאלה אם היא תוכל אולי לקנות מאיתנו שקית תפוחים. ענינו שאנחנו לא ממש יודעים מה לעשות עם כל התפוחים אז היא מוזמנת לבוא ולקטוף שקית בחינם. היא חזרה לאחר מכן ועזרה לנו להפטר מעוד כמה עשרות.

לבסוף, החלטנו שכמה עשרות נוספים יהפכו, כמו שניסינו בשנה שעברה, לתפוחים מיובשים.

זה התחיל עם תפוחים קטופים (כאן נשארה בערך חצי הכמות שהתחלנו איתה):

את התפוחים קילפנו והוצאנו את האמצע.

חתכנו לפרוסות והנחנו על מגשים.

על שלושה מחמשת המגשים גם פיזרנו קינמון.

הכנסנו לתנור ב-70 מעלות ל-12 שעות (כשהדלת פתוחה קצת והמאוורר עובד).

וזו התוצאה:

והיום, סיבוב שני עם השאר.

ועכשיו, יש רק עוד קצת יותר מחצי מכמות התפוחים הכוללת שנשארה עדיין על העצים.

הספ"ש ה(סוג של) קיצי האחרון בבית הקיץ של הורי הבלונדה. יושבים בשעות אחה"צ על הטרסה שטופת השמש, ליד הבריכה, ומחכים למטעמים שיבואו (את זר הפרחים המופלא של השולחן אסף הטרול בכבודו ובעצמו, בגאווה רבה ובזרוע נטויה. ואוכל לאמר בגאווה הורית שהוא אפילו יודע את שמות כל הפרחים שהוא קטף, משהו שאבא שלו לא ממש מסוגל להתחרות איתו בו)..