היום בבוקר התפרסם בשלל כלי התקשורת השבדים הסיפור הביזארי הבא:

באהרן מירי, שבדי ממוצא "מזרח תיכוני" (כפי שהוא מגדיר את עצמו) שמונה לאחרונה ומנהל אגף תרבות הילדים ב"בית התרבות" הראשי של שטוקהולם, הודיע כי הוא החליט להסיר מהמדפים את כל ספרי טין טין של הרז'ה, כי הם "נגועים באפרופוביה" וגזענות. הוא גם הגדיל להודיע כי הוא הנחה את צוות הספריה "לחפש ספרים נוספים אשר נגועים בגזענות מסוג כלשהו ולהסירם מהמדפים".

הסיפור תפס כמובן כותרות בכל כלי התקשורת והסערה לא איחרה להגיע - מהשוואות ל-1984 ופרנאהייט 451 עד להצעות לשכתב את כל הספרים בכדי שיהיו "נייטרלים" מבחינת מגדר או אולי להסיר את כל הספרים שנכתבו עם נימות אנטישמיות (כמו "הסוחר מוונציה" או כתבי טי אס אליוט) או כל דבר אחר.

בראיון שנתן הבחור לאחת מתוכניות הבוקר ברדיו הוא רק הוסיף שמן למדורה כאשר הסביר שיש בעיה עם ספרים ש"מתארים ערבים שרוכבים על שטיחים מעופפים או טורקים שיושבים ומעשנים נרגילות כל הזמן". כמובן שגם לכך התגובות לא אחרו להגיע, והאשימו את הבחור בגזענות בעצמו. הרי שטיחים מעופפים הם חלק מתרבות סיפורי העם בחצי האי ערב ולעמיד פנים שזה לא קיים בעצם מוחק חלק מתרבותם. כנ"ל לגבי הטורקים ועישון הנרגילות. אז מי כאן בעצם הגזען?

לא עברו יותר מדי שעות לפני שמנכ"ל בית התרבות יצא בהודעה כי "זו היתה החלטה נמהרת מדי" וכי הוא הורה להשיב את הספרים למדפים.

כמובן שאי אפשר להתעלם מהעובדה שספרי טין טין אכן היו נגועים בגזענות ואף נעשו נסיונות לאסור על מכירת הספרים, במיוחד הספר "טין טין בקונגו", בצרפת כמו גם בבלגיה (נסיונות שנכשלו) אבל עדיין - להגיע למצב בו ספרן (או מנהל בית תרבות) מחליט בשביל הציבור אילו ספרים "ראויים" ואילו לא, חוצה קו אדום ברור ביותר. העניין גם מעלה את השאלה -  - במדינה אשר כה חותרת לשוויון בין-תרבותי, שוויון גזעי ושוויון בין המינים - היכן עובר הקו בין רב-תרבותיות מאוזנת לבין טירוף של עודף פוליטיקלי-קורקט שבעצמו מהווה פתח לגזענות, אפליה כמו גם נטילת האפשרות לחופש מחשבה ודעה אצל בני אדם.

טוב, הבה ננוח קצת מענייני דיומא ונתרכז בדברים חשובים באמת - אוכל!

את המתכון הבא מצאנו די בטעות במגזין החודשי שמגיע אלינו מרשת הסופרמרקטים בה אנו נוהגים לעשות את הקניות השבועיות. אני חושב שמדובר בפעם הראשונה מזה זמן רב שמצאנו מתכון שהוא כה פשוט ועם זאת כה טעים ומיוחד. הבלונדה ציינה שהוא יותר מכל מזכיר לה את האוכל בצד הקאריבי של קוסטה ריקה, מטיול הירח דבש שלנו אי שם בשנת 2006.

בכל מקרה, כל כך נהננו (ואפילו הטרול, שאינו ידוע בחיבתו הרבה לאוכל בכלל ולאוכל חדש בפרט, ניסה ואמר שטעים לו) שהחלטתי ששווה להשקיע מעט מאמץ ולתרגם את המתכון. אני יודע אגב שאולי זה נשמע טיפה מוזר עם חלק מהמרכיבים, אבל מניסיון של השבוע - זה פשוט יוצא נפלא.

עוף קוקוס עם אורז פירות

מרכיבים (ל-4 אנשים)

לעוף:

900 גרם עוף (פילה, רצוי קטן, או פולקעס)

50 מ"ל קמח

כפית צ'ילי טחון

150 מ"ל קוקוס

2 ביצים

מלח, פלפל וחמאה או שמן זית (לטיגון)

לאורז:

150 מ"ל אורז בסמטי

1 בצל בינוני

3 שיני שום

1 פלפל אדום

1 פלפל צהוב

1 תפוח עץ אדום

25 מ"ל ציר עוף

1 מקל קינמון שלם

10 מ"ל הל טחון (התבלין)

15 עלי מנטה/נענע טריים, קצוצים

לרוטב:

200 מ"ל יוגורט נייטרלי (אנחנו השתמשנו ביוגורט טבעי עם 10% שומן)

קליפה מגוררת של ליים אחד

מיץ ליים מהליים אותו גיררתם

3 כפות רוטב צ'ילי מתוק

הכנה

עוף

• ייבשו היטב את העוף עם מגבת נייר
• ערבבו היטב את הקמח ואבקת הצ'ילי יחד עם כפית מלח וכפית פלפל בצלחת שטוחה לתערובת אחידה
• פזרו את הקוקוס על צלחת שטוחה נוספת
• טרפו היטב את הביצים בצלחת עמוקה/קערה רחבה
• טבלו את חתיכות העוף (בשני הצדדים) קודם כל בתערובת הקמח, אז בביצים ולבסוף בקוקוס (כמו עם שניצלים)
• טגנו את העוף על מחבת גדולה בחמאה או שמן זית (אנחנו השתמשנו בחמאה) עד לקבלת צבע זהוב משני הצדדים (זה לא צריך להיות מוכן לחלוטין בפנים), הזהרו שלא לשרוף את הקוקוס. הניחו לאחר הטיגון בתבנית אפייה
• הדליקו את התנור וכוונו ל-200 מעלות, בינתיים התחילו עם האורז
• לאחר שהתנור התחמם, הכניסו את התבנית עם העוף לאמצע התנור למשך כ-15 דקות

אורז

• קצצו דק את הבצל והשום, חתכו את הפלפלים והתפוח לקוביות קטנות
• טגנן את הבצל והשום בסיר עמוק בשמן, לאחר שהזהיבו הוסיפו את האורז וטגנו במשך שתי דקות נוספות
• הוסיפו 500 מ"ל מים  ואת ציר העוף, ערבבו והכניסו את מקל הקינמון וההל וערבבו שוב
• בשלו על אש קטנה עד שהאורז מוכן (בידקו על האריזה של האורז).
• כשתי דקות לפני שהאורז מוכן, הוסיפו את הפלפלים והתפוח וערבבו
• כשהאורז מוכן, הוסיפו את המנטה הקצוצה ממש לפני ההגשה

רוטב

• ערבבו את היוגורט, הצ'ילי המתוק, מיץ הליים וקליפת הליים עד לקבלת תערובת אחידה. הוסיפו מלח במקרה הצורך

להגיש מיד כשהאורז והעוף מוכנים בלווית הרוטב.

בתיאבון!

אני מניח שאף אחד מכם לא פספס את הדרמה המתרחשת בימים אלו בעניינו של "מעריב", העיתון שהחל כמרד נגד יד הברזל של משפחת מוזס, הפך לכלי התקשורת הכתוב הנפוץ בארץ למשך שלושה עשורים ומאז החל בירידה איטית אך מתמשכת אשר הפכה לגסיסה של ממש בימי נמרודי העליזים. גסיסה זו, כך נראה, הולכת לבוא לסיומה עם מוות כואב ועלוב כחלק מקריסת האמפריה של נוחי דנקנר.

שתי האלטרנטיבות העומדות בפני העיתון, זו נבלה (סגירה מיידית והשארת חובות אדירים לקרנות הפיצויים והפנסיה של העובדים) וזו טרפה (הפיכת "מעריב" לשופר הימין הקיצוני תוך פיטור כל עובדי העיתון, שוב תוך הלנת החובות לפיצויים/פנסיה ואולי העסקה מחדש של חלקם הקטן כעובדי קבלן ב"מקור ראשון", או העסקה בתנאים גרועים מאלו שהם מועסקים היום).

אני התחלתי את דרכי ב"מעריב" כאשר הפכתי לכתב שלהם בסקנדינביה אי שם בנובמבר 2006, אחרי שנה וחצי של כתיבה עבור "גלובס" בתפקיד דומה. מאז כתבתי קצת יותר ממאתיים כתבות. מאיזוטריות ועד עמוקות, מסיקורים מרגשים (כמו טקסי הנובל בהם זכו ישראלים) ועד למזוויעים (כמו פיגועי הטרור באוסלו ואוטויה לפני קצת יותר משנה), סיקרתי משברים (כמו סיפור "גניבת האיברים") וסיקרתי הצלחות (כמו הקמתה של יצרנית מכוניות העל השבדית קואניגסג). הכרתי הרבה אנשים מהמערכת ולמדתי להעריך את העבודה הקשה שבהרמת עיתון יומי שנלחם מדי יום ביומו על תקציבים ועל היכולת לספק את המערכת הדרושה בכדי שחומר יגיע ליעדו.

למזלי הגדול, מדובר אצלי בתחביב שהפך למקצוע צדדי, כך שבעיות התשלומים ב"מעריב" ("שוטף פלוס 30" לפרילאנסרים זה הסטנדרט וגם על זה אי אפשר בדיוק לסמוך, כבר יצא לי לראות כמה שוטף פלוס 90) לא ממש מפריעה מעבר לעיקרון שבדבר. לשמחתי גם עובדי המערכת ובעיקר עורכי דסק החוץ נלחמים כאריות בכדי לדאוג שגם אלו שנמצאים בתחתית "שרשרת המזון" (פרילאנסרים בכלל, פרילאנסרים בחו"ל בפרט) יקבלו את המגיע להם.

לצערי, עם כל הרצון והנסיונות מסופקתני שאלו שנלחמים עבור אלו שנלחמו עבורי יצליחו להשיג עבורם את כל המגיע להם. חבל גם שרובם ככולם יעזבו כנראה את המקצוע (הרי זה לא שמצבם של כלי התקשורת המודפסת האחרים, מלבד איזה בטאון ממשלתי בחסות מיליארדר קזינו אמריקאי, מזהיר במיוחד) והתקשורת הישראלית תאבד הרבה מאוד כשרון כמו גם כלי מרכזי בשמירה על הדמוקרטיה הישראלית, שגם כך נמצאת, כך נראה, על כרעי תרנגולת.

זה סיפור אנושי טראגי, זה סיפור על יצרי נקמנות ואינטרסים זרים של בעלי הון מושחתים יותר או פחות וזה סיפור על התקשורת הישראלית, שבשילוב מופלא של השתנות אופי צריכת התקשורת, תחרות לא מאוזנת ויותר מדי אינטרסים שלא קשורים למטרה שלשמה קיימת העיתונות, הביאו אותנו למצב בוא אנו נמצאים היום.

או בשמו הרשמי יותר, "אללא אסלאם, בעקבות השתלטות האסלאם על אירופה" (אגב, כבר השם עצמו מסגיר יותר מכל שלא מדובר בסדרה תיעודית אלא בירי החץ ואז סימון המטרה מסביב לחץ, אבל נעזוב).

היה לי הרבה מה להגיד על חוסר המקצועיות, טקטיקות ההפחדה וכמובן ההתעלמות המוחלטת מהרבה עובדות שסותרות את מה שרוצים לספר לכם בסדרה הזו (כמובן שאני מתייחס לחלק השבדי, אין לי ידע מספיק מקיף על התופעה בארצות אירופה האחרות אבל אני מניח שגם שם הסיפור מורכב בהרבה מההפחדה חסרת הביקורתיות שמנסים לדחוף לצופים הישראלים הרעבים להרגשת ה"תראו כמה יותר גרוע שם").

בכל מקרה, אריאנה מלמד הצליחה, בטור מושחז וכתוב היטב, להגיד פחות או יותר את כל מה שרציתי להגיד (טוב, לא הכל, אבל מספיק בכדי להעביר את המסר). אז במקום להמציא טקסט מחדש, אני פשוט מפנה אתכם וממליץ בחום לקרוא את מה שהיא כותבת.

טוב.. אני לא יכול לעצור את עצמי (ורק בשביל שלא תגידו שלא ידעתם). החלטתי להוסיף קצת נתונים בכדי לגבות את הנאמר על ידי אריאנה:

מלמו היא אמנם העיר השלישית בגודלה בשבדיה אך סך אוכלוסייתה מהווה כ-4% מכלל אוכלוסית שבדיה (במספרים - כ-9.2 מיליון איש חיים בשבדיה, כ-350 אלף איש חיים במלמו).

המספרים בכתבה קצת מוטעים ואוכלוסיית מלמו רבתי כוללת בערך רבע עד שליש יוצאי ארצות מוסלמות, בערך כ-100 אלף איש, שמהווים כ-25% מכלל אוכלוסיית יוצאי מדינות מוסלמיות בשבדיה (בשבדיה בערך 400 אלף מהגרים דור ראשון ושני ממדינות מוסלמיות בעיקרן).

הארבע מאות אלף הללו מהווים מנעד שלם - מקיצונים מוסלמים המטיפים להשמדת המערב ונוסעים להלחם עם "אל שבאב" באפריקה ועד חילוניים גמורים. רוב המוסלמים כאן הגיעו מיוגוסלביה לשעבר (ומדובר ברוב מוחלט של חילונים גמורים) ומטורקיה (מהגרי עבודה משנות ה-70) שגם הם לרוב חילוניים או "מסורתיים".

נכון, יש בעיה ספציפית במלמו עם ה"גטו" ב-Rosengård (ממנו אגב הגיע זלאטן איברהימוביץ') והיהודים במלמו אכן סבלו מגל מתקפות על בסיס אנטי ישראלי ואנטישמי שכוון בעיקר מחלקים של האוכלוסיה המוסלמית הגדולה בעיר, אבל מכאן ועד הכזבים שמנסים למכור לכם ב"וואנא בי דוקיומנטרי" הזה, המרחק גדול.

עריכה/עדכון

לכל מי שמעוניין לקרוא קצת מידע ולא רק לסמוך על טוקבקים עלומים ברשת, הנה לכם רשימה של אחוזי המוסלמים (ושוב, זו הגדרה מאוד רחבה הרי, מחילונים ממוצא איסלאמי ועד קיצונים מחרחרי מלחמה וכל מה שבאמצע) לפי מדינה