אחרי לונדון ורומא, אחרי שנתיים וחצי של דיונים, נפלה ההחלטה.

החל מהשלישי בינואר 2006, הכניסה עם רכב פרטי לתוך תחומי שטוקהולם עצמה תלווה במס - בימי חול בין השעות 6:30 ל-18:30 ישלמו הנהגים 20 קרונות לכל כניסה לתוך העיר, ובשאר שעות היום תעלה הכניסה בין 10 ל-15 קרונות, עם עלות יומית מקסימלית של 60 קרונות (כ-35 ש"ח) ליום.

לא מאוד יקר, אבל בהחלט מעמסה על מי שנכנס לעיר אפילו פעם ביום לעבודה (22 ימי עבודה בחודש כפול 20 קרונות ביום יוצא 440 קרונות בחודש, וזה לא כולל כניסה לעיר לשם בילוי, קניות וכו').

בגדול אני תומך מאוד בהחלטה, וכמובן שבשטוקהולם יש תחבורה ציבורית ברמה גבוהה מספיק כדי לפצות על כך (ועם מצוקת החנייה שיש בעיר, גם ככה הרבה אנשים כבר מזמן החליטו לוותר על הרכב הפרטי כשמגיעים לתוך העיר).

כולי תקווה שגם תל אביב תגיע למצב הזה יום אחד- עיר ללא מכוניות במרכזה, אלא רק תחבורה ציבורית יעילה ונקייה (כמו רכבת תחתית ואוטובוסים מונעי תאי דלק או גז).

פרק 28 - על הקו

ההגעה לארץ היתה קלה יחסית - באתי בדיוק לשבוע בו התרחש הכנס השנתי של החברה.

לעבודה נכנסתי דווקא מאוד מהר - מאוד נהניתי גם מהאנשים (שרבים מהם הכרתי משנים עברו, בעקבות עבודה משותפת), וגם מהעבודה עצמה, שהיתה גם מאתגרת, וגם מגוונת וגם חשובה.

עם הבלונדה, לעומת זאת, הדברים היו פחות מוצלחים.

מספר שבועות לאחר הגיעי לארץ, נסעתי חזרה לשבדיה - לביקור של ספ"ש ארוך. בשלב הזה, הבלונדה כבר התחילה לארוז את הפקלאות לקראת שלושת החודשים באוגנדה, וגם הדירה שלנו החלה לקבל את "צורת העזיבה". מצאנו אפילו דייר משנה שיגור בדירה בתקופה הזאת, עם החלטה שנראה מה נעשה איתה לאחר שהבלונדה תחזור מאפריקה (כי די קשה להחזיק שתי דירות במקביל בשתי ארצות שונות, וגם אין ממש טעם).

הביקור היה מהנה למדי, ועם זאת עם טעם מר - טעם של פירוק. עם זאת, שמחתי מאוד שלא התנגדתי לנסיעה של הבלונדה לאוגנדה (כשההצעה באה, כל עניין החזרה לארץ לא היה בכלל באופק, כך שהצפי היה שאשאר לבדי בשבדיה במשך שלושה חודשים - מה שמן הסתם לא ממש אהבתי, אבל ידעתי שזאת הזדמנות חד פעמית בשבילה ולכן אמרתי שאשמח אם היא תיסע), כי כך יצא שהיא לא תהיה חודשים בבית לבד בשבדיה, אלא גם לה תהיה "הרפתקאה" שתיתן לי קצת זמן להתארגן בארץ, ולבדוק מה אפשר לעשות כדי שהיא תוכל לשהות איתי שם כמה שיותר.

כשבוע אחרי שחזרתי, הבלונדה נסעה לאגונדה (עם חברה ללימודים). התקשורת בתחילה היתה קשה, אבל ידענו שנתראה שוב בקרוב, כי החלטנו שאבוא לביקור של שבוע בזמן חופשת הפסח בארץ, שעמדה להתרחש שבועות ספורים ביותר אחרי חזרתי לארץ מהביקור בשבדיה.

השבועות חלפו במהירות, אני בינתיים הצלחתי למצוא לי בית הארחה בקמפלה (הבלונדה גרה במגורי הסטודנטים של בית החולים האוניברסיטאי Mulago, כך שלא יכולתי לגור שם איתה), הזמנתי טיסה (עם Ethiopean Airlines, וזה המקום לציין שהם ממש מוצלחים) והמשכתי בשגרת חיי.

לבסוף, חופשת הפסח הגיעה לה. ארזתי את החפצים שרציתי לקחת איתי, לקחתי את תעודת החיסונים (כדי לנסוע לאגונדה יש להצטייד בשלל חיסונים למחלות אקזוטיות כאלו ואחרות) ויצאתי לי לדרכי, למטוס שהיה אמור לקחת אותי מנתב"ג לאדיס אבבה, ומשם במטוס אחר לניירובי בנחיתת ביניים, ואז לאנטבה, שדה התעופה (המיתולוגי) של קמפלה.

לא ידעתי מה יהיה בשבוע הזה, אבל הייתי בטוח שהולך להיות מעניין.

To be continued

אפשר למצוא את שאר חלקי הטלנובלה תחת התפריט בצד שמאל של הבלוג 

במקרה הזה באמת שאין מה להגיד, פשוט אין מילים - כל הכבוד לכתבי ויי נט על היצירתיות.

אחד הדברים הנחמדים ביותר בעבודה בתחום התוכנה, שהוא גם אחד הדברים המעצבנים ביותר - הוא פתרון בעיות.

למשתמשים יש נטייה לעשות תמיד את הדברים שאף אחד מעולם לא ציפה שמישהו יעשה עם התוכנות שאתה מפתח בשבילם.

למידע יש את הנטייה תמיד להגיע בדיוק בצורה שכולם אמרו כי היא בלתי אפשרית ולכן לא יצרו שום דבר שיכול לטפל במידע שכזה,

תוכניתנים תמיד יבנו את התוכנה בצורה אחרת לגמרי ממה שאומר העיצוב, שאומר משהו אחר לגמרי ממה שאומר האיפיון, שאומר משהו שונה לגמרי ממה שאמר הלקוח.

בודקי תוכנה תמיד יצליחו לבדוק את הדברים הלא נכונים, וכך להוציא מוצר שהוא "בדוק ב-100%" ובעצם לא עושה את מה שהוא צריך.

ומנהלי פרוייקטים תמיד ימצאו עצמם באמצע כל הסיפור, עם דד-ליינז בלתי אפשריים, לקוחות שמצד אחד דורשים הכל, יורדים לפרטים, ומצד שני לא מבינים שום דבר ומציקים על כל שטות, תוכניתנים שתמיד יחשבו שהם מבינים הכל יותר טוב ממך וכנ"ל לגבי ההנהלה. מה שמוביל לבסוף להרגשה שאולי הגיע הזמן לעשות הסבה מקצועית למשהו קצת יותר רגוע, כמו למשל קפיצות בנג'י לתוך הרי געש פעילים, או משרת טועם גפילטע פיש מקצועי במפעל בבני ברק..

(ואיך זה מתקשר לפתרון בעיות? פשוט מאוד - כולם חושבים שהבעייה נמצאת אצל כל האחרים, אבל זה מנהל הפרוייקטים שצריך תמיד להיות זה שמוצא את הפתרון).