פרק 32 - פרידה מחודשת

אחרי כן עברו כמה שבועות מהירים וקצרים על מי מנוחות - ה"ביחד" המחודש, עם הידיעה שהפעם הוא באמת, סוף סוף, קבוע, עשתה לנו טוב.

קנינו רהיטים חדשים לבית, הוספנו דברים, והפכנו את הדירה בפעם הראשונה באמת למקום שהוא "שלנו". גם בינינו לבין עצמנו התחלנו להשלים את מה שהיה חסר כל החודשים הללו, קודם כשאני הייתי בארץ, ואז כשהבלונדה היתה באוגנדה.

פיתחנו גם חיי חברה משותפים, סוף סוף - בין החברות שלה, החברים של החברות שלה והחברים שלי שהצלחתי למצוא כאן בזמן הזה, יצרנו לנו מעגל חברתי מוצלח למדי.

אבל, ותמיד יש אבל, לא? היתה בעיונת קטנה אחת.

הבלונדה התחייבה, עוד מספר חודשים לפני כן, ללכת ולעבוד שוב באותו בית חולים שנמצא בעיר שנמצאת 600 ק"מ משטוקהולם למשך חודש במהלך הקיץ. זו לא היתה התחייבות שהיא ששה לקיים, וזו לא היתה התחייבות שרציתי שתקיים, אבל שנינו ידענו כי זה טוב שהיא תעשה זאת. גם כלכלית, גם מקצועית.

ולכן, באמצע יולי, פחות מ-4 שבועות אחרי שחזרה לשבדיה מאוגנדה, מצאנו עצמנו שוכבים על המיטה בבית, ביום שבת אחר הצהריים, מדברים, ומחכים לזמן בו אצטרך לקחת אותה לשדה התעופה, לטיסה בת השעה שתביא אותה למקום מגוריה החדש לחודש הקרוב.

*-*-*-*-*-*-*-*-*-

את הטבעת קניתי כמעט שמונה חודשים לפני כן, במהלך ביקור בארץ.

למה קניתי אותה? כי ידעתי שהבלונדה היא האישה של חיי, וידעתי שאשא אותה לאישה. השאלה לא היתה "אם" אלא "מתי".

חשבתי לתת לה אותה עם המעבר שלי לישראל בתחילת 2004, חשבתי שזה יהווה סימן בלתי ניתן להכחשה שאני מתכוון בשיא הרצינות להחזיק את הקשר הזה ולגרום לו לעבוד, גם אם שוב לא נתראה מספר חודשים.

אחרי קצת מחשבה על העניין, הבנתי שמעשה כזה ייסמל יותר "בעלות" מאשר "הצהרת כוונות". הרי אין צורך בסממנים חיצוניים כדי שיגיע היום בו נהיה שוב ביחד ואף נתחתן. אם זה צריך לבוא, ואם נגרום לזה לבוא, אז זה יבוא. ושום נוכחותה או אי-נוכחותה של טבעת לא ישנה זאת.

אז, לבסוף, הטבעת שכנה לבטח אצלי, ולא עברה לבלונדה.

*-*-*-*-*-*-*-*-*-

באותו יום שבת אחר הצהריים, הטבעת היתה מוכנה בכיסי.

דיברנו עוד קצת - על דברים טכניים - מתי היא תגיע שוב לשטוקהולם, מתי כדאי שאני אבוא לשם בסופי שבוע, מה עושים אחרי וכו'.

הפסקנו לדבר.

הסתכלתי עליה. היה שקט. בחוץ ה"קיץ" (שהיה קריר וגשום למדי) גרם לכך שהכל יהיה ירוק מסביב, ודבר לא נשמע חוץ מציוץ הציפורים בחלון ורשרוש הרוח.

היא הסתכלה עלי, ולא אמרה דבר. היא ידעה שיש לי משהו להגיד. אני לא חושב שהיא ידעה מה המשהו הזה יהיה. Then again, אולי היא כן ידעה.

הוצאתי את הטבעת מהכיס, ואמרתי לה.

ללא קיטש, ללא נאומים מפליגים, ללא כריעה על הברך. פשוט שכיבה זה לצידה של זו על המיטה בבית, גוף צמוד לגוף, עיניים מביטות בעיניים, עם משפט אחד פשוט. "בלונדתי, מאז שהכרתי אותך רציתי אותך, דבר שלא השתנה עד עצם היום הזה ולא נראה שישתנה עוד לעולם. אני אוהב אותך, אני צריך אותך, אני רוצה אותך. התינשאי לי?".

את התשובה אני לא באמת צריך לתת לכם, נכון?

בערך חצי שעה אחר כך, לבושים, מוכנים ומזומנים, הסעתי אותה לשדה התעופה. היא נשקה לי, חייכה והביטה בעיניי ואמרה "תכף אשוב".

יצאה מהאוטו, לקחה את הטרולי והלכה לה לכוון הכניסה לטרמינל. עם טבעת יהלום על אצבע ידה השמאלית.

To be continued

את שאר פרקי הטלנובלה אפשר למצוא ברשימה מצד שמאל של הבלוג

"בוועדת הערר שוקלים אפשרות לערער על החלטתה של השופטת דותן."

(וזה בא מהכתבה הזאת, שהיא כשלעצמה די מעצבנת, ומהווה עוד הוכחה לכך שכבר יש "מדינה בתוך מדינה" בארץ - ו"מדינת חוצה ישראל" לא ממש צריכה לשים קצוץ על חוקי המדינה שמעליה)

(תוספת : משום מה, הציטוט הזה מזכיר לי את המערכון של אברי גלעד ב"העולם הערב" עם הרובוט הקטן, שבונה רובוט קטן קטן, שבונה רובוט קטן קטן קטן שבונה רובוט קטן קטן קטן קטן וכו')

בכתבה שמתפרסמת היום ביומון השבדי Dagens Nyheter (חדשות היום), מספרים על תורי ענק בהמתנה להוצאת דרכונים חדשים.

הסיבה? מסתבר שהחל מה-1 באוקטובר, נכנסות תקנות חדשות לתוקף, שאומרות:

1) דרכונים יהיו תקפים רק ל-5 שנים במקום ל-10 שנים כמו שהיה עד היום (בדיוק הפוך ממה שעשו בארץ לא מזמן)

2) במקום 246 מקומות בהם אפשר להגיש בקשה לקבלת דרכון, ייוותרו 100 בלבד.

3) במקום 80 מקומות מהם אפשר לקבל את הדרכון, יוותרו 26 בלבד.

4) את התמונה לדרכון, שעד היום היה אפשר לעשות בכל חנות צילום, יהיה אפשר לעשות בתחנות משטרה בלבד.

5) מחיר הדרכון יעלה בכמעט 50% ממחירו היום.

בעקבות השינוי בנקודה 1, צופים שיהיו החל משנה הבאה 1.4 מיליון בקשות לחידוש דרכון בשנה, במקום 900,000 בשנה עד היום. תוסיפו לזה את נקודות 2 עד 4 וקיבלתם מתכון מנצח לבירוקרטיה איטית, לא יעילה ומעצבנת עד מאוד.

נפלא, לא?

ולכן יש תורים גדולים של כל אלו שיוצאים עכשיו לחופשות הקיץ, ורוצים לנצל את ההזדמנות האחרונה לקבל הדרכון ל-10 שנים בצורה (יחסית) קלה.

מזל שכאן זו שבדיה, ולכן התיאור של התורים לדרכונים הולך בערך כך (תרגום מתחילת הכתבה) :

"בעמדת הדרכונים שברחוב Bergsgatan בשטוקהולם עומדים כמאתיים אנשים שקטים, שמחים למדי וסבלניים ביחד עם פתקי מספר התור שלהם בידם. הסימן היחיד ליאוש נראה כאשר דזירה אינגלנדר, בת ארבע, נשכבת בשקט על רצפת האבן. תורי החופשה גרועים מהרגיל גם במלמו."

אתם יכולים לדמיין לעצמכם את הסיטואציה המקבילה בארץ? 200 אנשים עומדים בתור במשך שעות?

היום הוא יום החצי.

בדיוק חצי שנה עברה לה, ועוד חצי שנה נשארה לתום 2005.

האם יש משמעות לתאריך הזה? לא ממש, אבל מכיוון שאנחנו, כבני אדם, תמיד מחפשים משמעות גם בדברים שאין להם כזאת בכלל (ויכולתי לתת לכם כאן דווקא כמה דוגמאות משובחות לעניין, אבל לא בא לי לריב עם אנשים על הבוקר), אז לקחתי את התאריך ה"עגול" הזה לטובת חשבון נפש.

חצי שנה לא רעה בכלל סך הכל. נכון, היו נפילות, היו בעיות (ועדיין יש. רשות ההגירה anyone?). אבל, בגדול, באמת שאין על מה להתלונן - החיים יפים, הבלונדה יפה, העבודה, גם אם לא הכי מעניינת בעולם, בסדר גמור ומכניסה משכורת נאה, היחסים עם הבלונדה טובים מאי פעם. חברים טובים יש לי כאן, החברים הטובים מהארץ עדיין חברים טובים. המשפחה כולה בסדר וללא בעיות מיוחדות.

באמת, שאין תלונות.

או שכן?

הרי זה הטבע שלנו, לא? תמיד למצוא את מה שחסר ולהתלונן על החוסר, ולא להסתכל על מה שדווקא יש (ולעיתים קרובות התלוננו רבות עד שקיבלנו את מה שעכשיו אנחנו לוקחים כמובן מאליו).

נכון, קוראים לזה אמביציה, שאיפות, רצון להתקדם, הסיבה שבגללה ירדנו מהעצים והתחלנו להשתמש בשעונים דיגיטליים (כל הזכויות למיסטר דגלאס אדאמס, ינוח על משכבו בשלום, בתקווה שהוא זכר לקחת מגבת).

אבל עדיין - אולי החיים של כולנו היו יותר טובים אם הינו יכולים, לעיתים יותר קרובות, להסתכל מסביבנו ולהעריך את מה שכבר השגנו ומה שיש לנו. לא בצורה נרקסיסטית וזחוחה, אלא פשוט מתוך הכרה שלרובנו יש כל כך הרבה, גם אם לפעמים זה מרגיש כאילו אין כלום.

אז מה הפואנטה של הליהוג הזה? אין ממש - קצת חשבות נפש פשוט - קצת בדיקת מערכות עצמית, להזכיר לעצמי שהכל טוב, הכל סבבה, ושבאמת אפשר להמשיך הלאה עם חיוך על הפרצוף.

אז.. שיהיה HAPPY HALF YEAR לכולם.