החיים שלי...

ארגז הכלים שלנו.

כמה רציתי לעשות אותו מאושר!

כמה רציתי להביא לו- רק פעם אחת- איזה"כמעט טוב" אחד במקום כל ה"מספיקים בקושי" אבל לא יכלתי.

ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית- הייתי אז אולי בכיתה ה'-

החלטתי לדבר איתו על זה.

להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו.

הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ובניגוד לאופי

שלו- שהוא אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו- הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.

"גדי", הוא אמר לי: "אבל לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי

אפשר אחרת. הם בדם שלו. הם הנשמה שלו. הוא מוכרח לאהוב אותם.

אפילו אם הם עושים דברים רעים, בכל זאת הוא אוהב אותם.

אבל אתה, גדי- אתה אף פעם לא עשית דבר רע".

אני מתחיל להגיד לו "אבל, אבא.."

הוא מפסיק אותי ואומר:

"ששש..., גדי. תקשיב!

כשאלוהים ברא את העולם הזה- לצערנו או לשמחתנו, הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם.

בגלל זה הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות,

כל מיני צבעים, כל מיני כשרונות.

ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים.

לזאת הוא נתן יופי, ולהוא הוא נתן

ידיים טובות, לזה הוא נתן כישרון

במוזיקה, ולהיא הוא נתן כישרון

במתמטיקה. אנחנו לא יודעת למה

הטבע עושה את מה שהוא עושה. אנחנו

לא יכולים להאשים מישהו בגלל

שהוא לא קיבל את הכלים האלה או

האלה. אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים

שהטבע נתן להם.

בגלל זה, גדי, אני אומר לך דבר אחד ומסביר לך דבר שני. הדבר שאני אומר לך זה אל תתלונן על הכלים שקיבלת.

והדבר השני שאני מסביר לך זה שלפעמים לוקח לנו קצת זמן בשביל לגלות את הכלים שהטבע נתן לנו, בגלל שהכלים שהוא נתן הם ככה מתחבאים. אז תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שש לך כלים טובים".

איך אהבתי אותו, את האבא שלי,

באותו יום שבת! רציתי לחבק אותו, או

אפילו לנשק אותו, אבל התביישתי.

ובל נשכח שאת ההרצאה הזאת האבא שלי- האיש הפשוט והטוב והחכם הזה- נתן לי אולי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה הזאת ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, או קשיי למידה, או כל מיני מגבלות אחרות.

שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוהים נתן לי.

ישבתי בשיעור כלשהו, הייתה לנו מורה מחליפה.

היא מדברת על מה שהיא מדברת,

ואני בעולם אחר. פתאום אני רואה

את המורה המחליפה עומדת לידי.

לפני שאני מספיק להגיד מילה, היא

סוחבת לי את הנייר שאני מקשקש עליו.

היא מסתכלת על הנייר ואומרת לי:

"מ אתה עושה?" אני אומר לה "סתם, מקשקש". היא אומרת "מה ציירת?" אוני אומר לה "סתם, צירתי אותך עומדת על יד

הלוח". היא לקחה את הציור והכניסה אותו לתיק שלה.

אח"כ תברר שאבא שלה, הוא צייר בעל שפ עולמי, והיא לקחה את הציור שלי והראתה לו.

תוך כמה ימים הוא בא לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ להורים שלי לעשות הכל בשביל לטפח את הכישרון שלי בציור.

מאותו היום, אבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאני אוכל ללמוד עם הציירם הכי גדולים שיש עם פה וגם בחו"ל.

היום אני בן 42, ובחודש שעברפתחתי את התערוכה ה-28 שלי, והפעם- בניו-יורק במוזיאון לאומנות המודרנית.

ואבא שלי? מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי? הוא אומר: "מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים, והילד משתמש בכלים!"