אנשים אוהבים לחשוב שיש משהו "גדול מהם", משהו שמחבר את הכול להכול- הרי כל דבר, צמח וחיה נוצר דרך פלא בחיבור של כל כך הרבה פרטים ואלמנטים מניטורים- שוודאי ויש כוח עליון שחיבר ביניהם...
קשה לי לראות את זה.
אני רואה את זה כצירוף מקרים. הכול נובע מצירופי מקרים!
יש אנשים שרואים בצירופי מקרים משהו מיסטי וקסום... כשזה בעצם פשוטו כמשמעו- צרוף של מקרים.
כשאני רוצה ששירה תתקשר והיא מתקשרת- זה צירוף מקרים.
אבל כמה פעמים אני רוצה שתתקשר אבל היא לא מתקשרת? וכמה פעמים היא מתקשרת כשבכלל לא חשבתי עליה? לזה לא מחשיבים כל חשיבות, רק "צירופי המקרים" עולים בתודעתנו...
גם העולם, מצידי, נוצר בצרוף מקרים. צרוף מקרים מדהים עם זאת.
במקרה X וZ התנגשו ויצרו תהליך שבסופו יוצר עולם בו אנו יכולים להתקיים... אבל אם X היה נתקל בy, או G מה היה קורה?
גם צורפי מקרים של יסודות אחרים יצרו אוויר אור וצבע... כשמפגשים שונים לא יצרו דבר! לעולם לא נדע מה צירופי מקרים שלא היו יכלו ליצור, כמו שלעולם לא נוכל לדמיין צבע שלא ראינו עד כה...
ולכן, צירופי מקרים- זהו הפלא. ואין כוח עליון לעניות דעתי.
מה שכן, אמונה זה חשוב. אני מעריכה אנשים שמאמינים. אדם שאינו מאמין בדבר הוא אדם מסכן, חסר טעם אפילו...
אני מאמינה בבני אדם. דבר טיפשי להאמין בו מסתבר.
יש בי תמימות שגורמת לי להאמין שאנחנו- כמין אנושי יכולים לעשות כל שנחפוץ, אנחנו לבד הם אלה שיכולים לשנות ולהביא לאידיליה. לא לחכות למשיח או לגודו שיעשה את מה שאנחנו "לא יכולים".
לאחרונה המין האנושי קצת מאכזב...
התחלתי לקרוא על בודהה.
"לו רק יכולתי לדעת
איפה אני נמצא
בעולם כה מהיר
של נורמה פגועה"
(ועוד יום- מוש בן ארי) (נזכרתי כמה השיר הזה יפה)
נכתב מאוחר בלילה, על מיטה צבאית, ביומן שנתי, בעמוד האחרון, עם עט תכלת בתנוחה ממש לא נוחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
