לפעמים עובר לי בראש שבכל זאת קצת נדפקתי ממך,

שאולי השארת כל מיני משקעים כי מאז (סוף) הסיפור שבינינו אני לא מצליחה להאמין לאף אחד שידע איך לאהוב אותי, שיצליח, שיהיה בוגר מספיק

אני כ"כ מפחדת מעוד ילד, ששוב אני אהיה תמיד צעד וחצי לפניו לא כי אני רוצה, פשוט כי למי שתרגל כבר בעבר, ייקח פחות זמן לחשב 1+1

אולי זה נכון, אין לי כוח להתחלות ולא בא לי להתאמץ יותר מדי, או לרצות יותר מדיי ואח"כ להרגיש דפוקה.

מפחדת משוב, להסביר הכל, כי אני רואה הכל קודם, להבין כל צעד שלו ולדעת בדיוק מה הוא הולך להגיד ולמה וגם מתי הוא יתחרט על זה,

מתי הוא יחזור אלי.

ולדעת שהוא אוכל את עצמו, ושעם הבאה שלו הוא לא יהיה ככה.

הוא חכם והוא מבין על מה אני מדברת,

נפגשנו והיה טוב... אבל באותו הלילה חלמתי על טל, שהוא מתקשר באמצע הלילה ואני עונה כי זה לילה ומי שם לב מי מתקשר... אנחנו מדברים, כמו אז-מה איתך איך הולך ואני מתגעגעת ו-וואי כמה שבא לי עלייך עכשיו, אולי תבואי?

הכל כרגיל, כאילו שום דבר לא השתנה ולא קרה ובכלל לא אמרתי לו שאני לא רוצה שום קשר איתו וכאילו הוא בכלל לא התעלם אחרי שנסע שעתיים בשביל באמת אלוהים יודע מה. כאילו חזרתי שוב חצי שנה אחורה.

כ"כ אמיתי, שקמתי בבוקר ובדקתי בשיחות הנכנסות.

אבל לא בא לי לאכול עליך סרטים עכשיו.

(ראיתי תמונה שלו, אני חושבת שהוא הוסיף איזה 7 קילו, חייבת להגיד שבאמת ובתמים, -שמחתי, מגיע לו.)

לפעמים אני נורא מפחדת מלהיות כ"כ רחוק מפה לתקופה ארוכה, מפחדת מהגעגועים כי הגעגועים רוצחים אותי, בלי הגזמה.

נזכרת שיש לי אותי,

אבל בעיקר, שאני לא יכולה להישאר פה גם יום יותר מזה,

העיר, הבית, האנשים, הכל סוגר עלי ומאיים לחנוק, חייבת להתנתק, להתנקות, חייבת חופש...

לא קולטת שכתוב פה עוד 22 ימים...

אני בשוק...