בכל קו עקום, שעובר בין שתי נקודות התוחמות את השיא נמצאת ההרגשה הזוהרת שמעקמת עוד קו.

בתוך כל המהירות נמצאים שברירי מאיות מדגדגים, שמתיימרים להיות ארוכים יותר.

בתוך אוקיינוס כהה אך צלול, בבואתי משתקפת. מקווה שההשתקפות עמוקה יותר, כחולה יותר, צלולה יותר מאי פעם.

בתוך הקפות אינסוף של כדור הארץ סביב השמש המאיות הופכות נדירות, הקווים עוד מעט יתיישרו ויפגשו עם עוד קווים, דמותי המשתקפת אלי תיעלם ברגע שאחליט להמשיך הלאה.

נגזר עלינו לחוות, לפעול ולאהוב ללא כל תכלית ובסופם- להישאר רק זיכרון שיימחק עם הדורות...

ויום אחד כבר לא נהיה. לא נהיה לנצח, לא נרגיש, לא נבכה.

ויהיו את אלה שירגישו ויבכו בלכתנו. ירגישו בחסרוננו.

ויום אחד הם לא יהיו.

ויהיו את אלו שירגישו ויבכו בלכתם. ירגישו בחסרונם.

ולא ירגישו בחסרוננו.

והנשימה היא הדבר המוערך ביותר. דופק הלב באותה מידה. מצמוץ עיניים.

הכרת התודה שאני חבה לסימני החיים האלה גדלה מדי יום.

מדי יום ביומו מתעצמים רגשי ההערכה כלפי חיי וחיי אנשים אחרים.

והחיים? קצרים, אבל מפתיעים.