הדבר שהכי התחשק לי לעשות אתמול בערב הוא לסגור את הבלוג.

עשיתי שני מעשים טיפשיים ביום אחד, או אחד טפשי ואחד שהתפרש בתור טיפשי ובסוף עשיתי את המהלך הקובע- שהיה טפשי.

בכל אופן, כשאני רועדת מקור ומתקלחת בכיור כמו סומאלית מרהט, מלאה עצבים על הכל- המבחן בפיזיקה שהיה היום ולא היה לי מושג בחומר, הטעויות המפגרות שלי, אין מים חמים, וההורים שלי- שגם אם אני אשתמש בסמים או אתאבד להם באמצע המטבח והם יראו את זה, הם עדיין ישאלו למה לא הכנסתי כלים למדיח.

אז, חשבתי על זה.

ניחא.

ההרגשה החזקה שהייתה בי היא שאני לא רוצה להרגיש יותר. ולא רוצה לחשוב על הדברים יותר. בחיים.

כי זה יכול להקל עלי.

כי עצם הבלוג, והשירים האלה, וכל המנטליות שלי וההרגלים שלי והמחשבות שלי והמילים שלי גורמים לי להתקע במקום אחד.

ומילא זה, אני לא ישנה מספיק, לא אוכלת כמו שצריך, ומבזבזת את האנרגיות שלי (רררררררררררררר שוב אנרגיות?!) על דברים לא חשובים ובטח שלא מועילים לי, אם כי להיפך.

בקיצור, בינתיים אני לא סוגרת. אבל יש בי רצון לחיים אחרים.

ופה יש חיים שהיו מרגשים מאוד, תקופה יפה ותקופה מכוערת.

יצירות שכתבתי שאני אוהבת אבל מתביישת בהן.

בינתיים אני פה,

אבל כנראה רק בינתיים.......

אוהבת

שירה

"שני הדברים האינסופיים היחידים הם היקום והטמטום האנושי

    בקשר לראשון, אני עדיין בספק...."

(אלברט איינשטיין- גאון, ללא ספק)

בכל קו עקום, שעובר בין שתי נקודות התוחמות את השיא נמצאת ההרגשה הזוהרת שמעקמת עוד קו.

בתוך כל המהירות נמצאים שברירי מאיות מדגדגים, שמתיימרים להיות ארוכים יותר.

בתוך אוקיינוס כהה אך צלול, בבואתי משתקפת. מקווה שההשתקפות עמוקה יותר, כחולה יותר, צלולה יותר מאי פעם.

בתוך הקפות אינסוף של כדור הארץ סביב השמש המאיות הופכות נדירות, הקווים עוד מעט יתיישרו ויפגשו עם עוד קווים, דמותי המשתקפת אלי תיעלם ברגע שאחליט להמשיך הלאה.

נגזר עלינו לחוות, לפעול ולאהוב ללא כל תכלית ובסופם- להישאר רק זיכרון שיימחק עם הדורות...

ויום אחד כבר לא נהיה. לא נהיה לנצח, לא נרגיש, לא נבכה.

ויהיו את אלה שירגישו ויבכו בלכתנו. ירגישו בחסרוננו.

ויום אחד הם לא יהיו.

ויהיו את אלו שירגישו ויבכו בלכתם. ירגישו בחסרונם.

ולא ירגישו בחסרוננו.

והנשימה היא הדבר המוערך ביותר. דופק הלב באותה מידה. מצמוץ עיניים.

הכרת התודה שאני חבה לסימני החיים האלה גדלה מדי יום.

מדי יום ביומו מתעצמים רגשי ההערכה כלפי חיי וחיי אנשים אחרים.

והחיים? קצרים, אבל מפתיעים.