לא בטוח למה אני נותנת לך לחזור כל פעם

לעמוד בדלת ולהביט בי

לחייך אליי.

ואני מסתכלת עלייך,

רואה למה באת

יודעת בדיוק מה אתה חושב

מנסה לנחש, אם תהיה בוטה הפעם

אם תהיה לך סבלנות אליי

אם עוד מעט תהפוך להיות כמוהו

חסר רגש אליי

מזלזל

שלאט לאט כבר לא יהיה לך אכפת

מנסה להבין אם הכל משחק בעינייך, כדי להשיג בדיוק את מה שאתה רוצה

ואם אתה יודע

שגם בלי שום משחק, היית משיג.

ואני נותנת לך לשחק בי

לך ולו ולכל אלה שהיו לפניכם

לגרום לי להרגיש רצויה

אבל לדעת עמוק בפנים

שאני לא באמת

שכבר שנה וחצי שום דבר לא היה באמת

כולכם שיחקתם משחק

ואולי גם אני השתתפתי בו קצת

לקחתי חלק ברגשות מזוייפים

ואז אני רואה אותו

הולך איתה יד ביד, מחבק אותה, מסתכל עליה באהבה האמיתית הזאת

שהייתה לנו

במקום היחיד שבו הרגשתי כל כך בטוחה בשנתיים האחרונות.

וכל הזיוף הזה עולה ומכה בי בפנים

והכל כל כך לא אמיתי

שבא לי להקיא מעצמי וממה שנהייתי

ושוב לרגע עולה בי הגעגוע הזה

הידיעה שיכולתי לעשות הכל כל כך אחרת,

שיכולתי להיות בטוחה עכשיו,

בזרועות שלו

שלווה,

אמיתית.

(רק להיות בטוחה שוב...)

אולי אין לי זכות לדאוג לך. אולי אסור לי לשבת צמוד לטלפון, מחכה לא מחכה ויודעת שלא תתקשר.

אולי אני לא אמורה לפחד ללכת לישון בלילה רק בגלל החדשות של הבוקר, או להסתובב כל היום, לחכות בחשש לחדשות של הערב.

ולהיות ליד אלה שיודעים הכל ולרצות כל כך לדעת- אבל אין לי את הזכות לשאול ולהם אסור להגיד.

ולשבת כאן להרגיש כל כך חסרת אונים. כל כך חסרת מעש. כשאתה שם ואני כאן, חוזרת כל יום הביתה.

להגיד להם לעזוב אותי בשקט, שאני לא רוצה לצאת עכשיו עם אף אחד- למרות שגם לך אני לא באמת מחכה.

אבל עדיין הבטן מכווצת כל היום, מהלחץ והחשש. מהפחד הזה- למרות ש3 חודשים לא דיברנו. למרות שכעסתי עלייך. למרות ששנאתי אותך וקיללתי אותך ולא רציתי לשמוע ממך יותר לעולם. למרות שפגעת בי ולא היה לך אכפת. למרות שאם כל זה לא היה קורה, בכלל לא הייתי מתקשרת ומי יודע מתי היינו מדברים שוב, אם בכלל. למרות שכל אחד החזיק את האגו שלו חזק ושכחת את יום ההולדת שלי. למרות הכל- היית חייב לענות לי בחיוך לטלפון, בקול הילדותי שלך, המתלהב כל כך, לשמוח שהתקשרתי. לגרום לי להתחרט על כל הזמן שלא העזתי להרים את הטלפון הזה אלייך. להגיד לי שהתזמון שלי היה טוב ושטוב לך לשמוע שאני דואגת. להיות כל כך חסר פחדים כמו שאתה. כל כך מנותק רגשית מכל מה שקורה ואני פתאום מרגישה כאילו אני צריכה לחפות עליך, לפחד בשבילך. לדאוג בשבילך- כמה טיפשי.

רוצה רק לחבק אותך. להרגיש שאתה כאן והכל בסדר. שמותר לי להרגע עכשיו. ואז אתה יכול ללכת- אנחנו לא חייבים לחזור לדבר. רק להיות בטוחה שחזרת הביתה.

לשחזר לעצמי את השיחה בראש, 3 חודשים לא דיברנו ולא ידעתי מתי נדבר עוד. אבל אלה הדברים שהייתי חייבת להגיד? מתחרטת, חוזרת על השיחה שוב ושוב, מצטערת שלא אמרתי לך שאני רוצה לראות אותך כשתחזור ואולי זה היה חכם לא להגיד. חושבת מה יכולתי להגיד אחרת, איך הייתי יכולה לסיים את השיחה בתחושה אחרת. מעניין מה אתה חשבת כשניתקנו. מעניין איך השארתי אותך. אם בכלל חשבת עליי אחרי השיחה. אם גם רצית לראות אותי.

 מפחדת להתקשר רק כדי לגלות שהטלפון שלך סגור. או פתוח- ואז תענה- ואז אני אצטרך להסביר לך למה התקשרתי ומה תחשוב? תמיד אתה חושב ההפך.

והגאווה הזאת שוב מחזיקה אותי. לחכות שהכל ייגמר. לחכות שאולי אתה תתקשר. כאילו אנחנו עדיין במשחק כוחות, שבנתיים אני ממשיכה לשחק אותו עם עצמי.

ושוב מרגישה שאין לי זכות להרגיש ככה- לדאוג לך.

וממשיכה להריץ בראש את כל מה שאמרת, מנסה לכעוס ולא לכעוס עליך. חושבת מה עדיף.

נמצאת באי-וודאות ומנסה שלא יהיה לי אכפת כל כך. כי בסוף אתה רק פוגע.

ודואגת. בעיקר דואגת לך.

שייחזרו בשלום. שייגמר כבר.