"תתעוררי," הציע ארז. "אנחנו כבר כמעט שם".

התעוררתי לתוך עולם חשוך שסופו בנקודת מגוז עצבנית שהלכה והתרחבה ככל שהתקרבנו לעברה.

"אנחנו במנהרה שלפני שדה התעופה" ארז הסביר.

התמתחתי קלות, תוהה מה עלה בגורלו של הארנב גדול המימדים מהחלום, ואיך ימלט המסכן מידי משטרת ההגירה ללא התעודות המתאימות.

הגענו לשדה התעופה בשעה מוקדמת בצורה מגוחכת. נכנסנו פנימה. השומר בכניסה לשער שלנו טען שהקדמנו ולא איפשר לנו להיכנס. ישבנו מחוץ לשער, בודקים שוב ושוב שיש לנו את כל הדרכונים וכרטיסי הטיסה. הנחתי את ראשי הכבד על כתפו של ארז.

הארנב ישב בפינת החדר, מהורהר. "אתה יכול ללכת", אמר סוהר צנום בעודו רושם דבר מה בקלסר, "שיחררו אותך בערבות". הארנב נעמד על רגליו האחוריות, הזיז את אפו מצד לצד בחשדנות, ויצא מן התא. הוא עצר והבחין בצללית בדמות אישה עומדת ומסתכלת עליו בעוד הסוהר מוביל אותו בידו. הוא הרגיש משיכה קלה מצידו של הסוהר והמשיך בעקבותיו בחוסר ברירה. "לא אכלתי כל היום", ציין בפני הסוהר. "בלי דיבורים", ענה הסוהר בפנים אטומות. "אבל אני מוכרח להכניס דבר-מה לפי, אחרת ..." השתתק הארנב כשהבחין באלה של הסוהר העומדת לנחות על ראשו.

"מה הוא עושה?" שאל ארז. איש השער ניסה להעביר לנו מסר באמצעות תנועות ידיים שלא היו מביישות את אלוף העולם בשחיית פרפר. התקרבנו אליו עם מזוודותינו הכבדות. "אתם יכולים להכנס עכשיו". "ואולי עכשיו אנחנו כבר לא רוצים?" התריס ארז. נכנסנו לשער הנכסף, רק חמישה מטרים מהאולם בו שהינו לפני דקה- אבל עולם אחר לחלוטין. עשרות חנויות מלאות בכל טוב, שירותים שנדמה שעשויים להיות בהם ניירות טואלט שמרקמם אינו מזכיר נייר זכוכית, בוטיקים של תכשיטי יוקרה

והכי חשוב... כיסאות מרופדים ומרווחים שאפשר לישון בהם. ארז הלך לשירותים.

"ביל," שמע הארנב את הלחישה מתוך סמטה חשוכה בצד הרחוב, "כנס לפה".

הוא נכנס לסמטה, שם נחשפה מולו דמות ארוכת רגלים ואדמונית שיער. "מי את," שאל, "ולמה את אוהבת לשהות באיזורים מוצללים?". "תקשיב", היא אמרה, "אומרים הקשב", הוא תיקן. "ביל, אלה בדיוק סוג הדברים שיכולים לסבך אותך בצרות", הזהירה. "פגוש אותי בפאב החציל העבש בחצות. יש לי מסר עבורך". "בסדר, בסדר" הנהן הארנב בראשו, "את לא צריכה להיות כזאת מלודרמטית".

"סליחה חברלעך צעירים", פנה אלינו קול שמיטב שנותיו חלפו מזמן, "אני לא מוצאת את הבן שלי, אריה. אולי תוכלו לעזור לי?". ארז הנהן וקם לעזור לקשישה, מחליף מתחת לראשי את ירך רגלו הנוחה באחד מתיקי הגב שהתירו לנו להעלות למטוס.

הבטתי בשניים מדדים באיטיות ונעלמים אל תוך המסדרון האינסופי.

לא הצלחתי להירדם בחסרונו של ארז. לפתע הבחנתי באישה הזקנה חוזרת לכיווני, עודנה מבולבלת אך נטולת ארז. היא עברה על פני בלי שחשה שהיא צריכה לספק כל הסבר. "סליחה", עצרתי אותה בנחישות, "איפה החבר שלי, ארז?". "אריה?" שאלה הקשישה שכנראה קיוותה שסוף סוף תוכל ליצור קשר עם החוטפים כדי לתת להם כופר עבור בנה. "ארז. הוא הלך איתך כשביקשת עזרה לחפש את הבן שלך", הבהרתי. "או, הוא, איזה עלם חמודות. דיווחתי עליו למאבטחים כאן, הוא ניסה לשדוד אותי!". "עשית מה?!" הזדעקתי. רצתי מבוהלת לכיוון השלט "אבטחה" במטרה לספר להם שהאישה הוזה ושיש לשחרר את ארז. כדי לחבל בתוכניותי שכב בדרכי תרמיל על הריצפה.

"הגעתי. מה יש לך לספר לי?" אמר הארנב שעה שהתיישב על כיסא בר מתנדנד. "אני צריכה שתעשה משהו", אמרה עלמת החן המסתורית, "אני צריכה שתענה להבהוב הצהוב". "איזה הבהוב צהוב?" שאל הארנב, "על מה את מדברת". "תעשה את זה. תענה להבהוב הצהוב", ענתה. "הבהוב צהוב..." שפשף את אוזנו הארוכה, מבולבל. "את מתכוונת, כמו ברמזו..." השתתק כשהחזיר אליה את מבטו והבחין שהיא כבר לא שם.

"איפה אני?" שאלתי ברגע שפקחתי את עיני. "את בשדה התעופה", ענה לי קולו של איש מטושטש. "נפלת ואיבדת את ההכרה. את בסדר?". "כן... רגע... איפה ארז?" שאלתי כשנזכרתי במצב. "ארז? את היית פה לבד..." אמר כשהבחנתי באור כבה ונדלק שזהר לו מכיס המכנסים.

"הבהוב צהוב... זהו! תענה לו! תענה להבהוב הצהוב!" אמרתי בעיניים פעורות. "על מה את מדברת? על מכשיר הקשר שלי?" שאל. "כן! אתה צריך לענות להבהוב הצהוב!".

האיש ענה למכשיר הקשר המהבהב שלו. "זה ארז?" שאלתי. "לא," הוא ענה מרסק את תקוותיי, "זה אחראי המשמרת. הוא רוצה שאקנה לו בורקס בדרך חזרה".

נותרתי שם לבד מבוהלת וחסרת אונים. לא ידעתי איפה ארז ואם נספיק להגיע לטיסה.

לפתע הרגשתי יד חמימה מונחת על כתפי. הסתובבתי מלאת תקווה- "ארז?". ומאחוריי הוא עמד- נאה, מחוייך, בעל נקבוביות עור נקיות- ארז. "ארז!" נפלתי לחיקו במה שלהבא תיקרא אנחת הרווחה של העשור, "דאגתי לך כל כך! הזקנה הזאת... היא מרשעת...! ואתה... אתה בסדר!"

"על מה את מדברת?" הביט בי ארז במבט שואל, "איזו זקנה? הייתי בשירותים, כמו שאמרתי לך לפני שהלכת לישון".

"כל העולים לטיסה a1033 לארצות הברית מתבקשים להגיע לשער B12" נשמע קול ממרומים.

"אז... כל זה היה חלום? שאלתי.

"כן" אמר ארז במבט מוכיח, "דפנה, את רואה יותר מדי סיטקומים".