"דומה שככל שאני גדלה, אני נעשית מודעת ביתר חריפות למהירות חלוף הזמן. כשהייתי קטנה, הימים והשעות היו ארוכים ורחבי מימדים, ודונמים רבים של עצלתיים ומשחק השתרעו לפני, והיה מניין רב של ספרי ילדים לקרוא. אני זוכרת ששעה שכתבתי שיר על "שלג" כשהייתי בת שמונה אמרתי בקול רם: "הלוואי שיכלתי לכתוב את מה שאני מרגישה עכשיו כשאני עדיין קטנה, כי כשאגדל אדע איך לכתוב, אבל אשכח כבר מה זה להיות קטנה". נראה שאותה רגישות של ילדים לחוויות ולתחושות חדשות הולכת ומידללת, ככל שלעומתה הולכת ומתפתחת היכולת הטכנית. ככל שאנחנו מתלטשים, אני אף הולכים ומתקשחים, ונעשים אשמים בקבלת עול האכילה, השינה, הראייה והשמיעה, במידה רבה מדי של קלות ועצלות, בלי תהיות. אנו נעשים קהים וערלי לבב ויושבים על מי מנוחות, בה בעת שכל יום מגיר טיפה נוספת אל באר המים העומדים על שנותינו"

סילביה פלאת'