חיים, נו

עברו
כמעט שמונה חודשים.

הייתי
קרובה למוות. קרובה מאד. כמעט ולא הייתי כאן, ואמא שלי הייתה מציינת היום כמעט
שמונה חודשים בלעדיי.

כמעט
ונרצחתי. וחדלתי מלהיות. כמעט והייתי  זיכרון של אנשים. לא הייתי יותר אני.
הייתי תחושה, הייתה מועקה, הייתה לחץ בחזה של אחי הגדול כשהיה מביט באמי המרוסקת,
וכשהיה מביט בעצמו במראה. הייתי בדיחה שסיפרתי ועוד מצחיקה את החבר הטוב ביותר
שלי. הייתי מכתב ששלחתי לחברה שלי בשיעור בכיתה ט'. הייתי מישהי שהתקבלה לתואר
יוקרתי ולא הספיקה ללכת. הייתי מישהי שמי שמדברים איתי היום בחדר סגור לעולם לא
היו מכירים. הייתי המטופלת הותיקה של הפסיכולוגית שלי, זו שהשקיעה בה שנים לחינם. הייתי
הנכדה שהצטרפה לסבתה, לתולעים, לצחנה, לבוץ בירקון בפתחו של חודש ינואר. הייתי
מישהי שכל מיני גברים אהבו, ונפלו לרצפה כששמעו על מותה. ומישהי שכל מיני גברים
זרקו, וגם הם נפלו לרצפה. הייתי החברה של החבר שלי, האהבה העמוקה ביותר שלו,
שנגדעה. ולעולם לא מעירה אותו בלילה לחיבוק, כי קפאו לה כפות הרגליים. הייתי שורה
של אסאמאסים אחרונים שנשלחו, בעמוד הראשון בידיעות האחרונות ב9.6.16, סוחטי דמעות.
הייתי כל מיני סיפורים, שירים ומחשבות שהיו מוצאים על המחשב שלי, ובוכים. היו
מגלים את כל מה שחשבתי וכתבתי, וקוראים וקוראים.

ולעולם
לא הייתי מרגישה בודדה כפי שהרגשתי. לעולם לא הייתי מביטה על גרגר אבק על מזרן
היוגה שלי, וחושבת שהוא היצור הדומה לי ביותר. לעולם לא הייתי צריכה למצוא את עצמי
בתוך עצמי, כשאני מסתכלת על הכל מהצד ואומרת "איפה אני. איפה אני בתוך אני.
זה הגוף שלי וזאת הנשמה שלי, אבל זאת לא אני. אני צריכה למשות את עצמי מתוך החורבות".
לעולם לא הייתי מגלה שאמא שלי לא תתקשר אלי, אפילו לא פעם אחת, כדי לשאול אם אני
בסדר. כי היא בעצמה לא מצליחה לשאת את המחשבה. ולא מגלה שיש בכל זאת מי שידאג לי,
ויבוא להיות לצידי, ושזה בסדר גם אם לא כי אני יכולה להיות איתי. לעולם לא הייתי
נבהלת מסירנות, מרעשים, מחדשות, ממכוניות, משריפות. לעולם לא הייתי מתעוררת מחלום
שרוצחים אותי, כל כך מוחשי, שאני מפחדת לזוע ממקומי. לעולם לא הייתי מתחילה את
התואר המחורבן הזה ונשאבת לתוכו בלי לקחת נשימה לפני, ומצליחה בהכל כמו תמיד.
לעולם לא הייתי מעזה ללמוד לעמוד על הראש או לשיר. לעולם לא הייתי אומרת לאחי
דברים בפנים, ולעולם לא הייתי אומרת לאמי שאני כבר לא מצפה ממנה לדברים. לעולם לא
הייתי יודעת איך זה למות, כמעט, ולהישאר בחיים.