קשה לי,קשה לי לאלתר - כל האופציות האלה

לקח המון זמן לבנות שוב חיים אחרי שהכל התפורר.

לא יודעת אם אני במקום טוב יותר מאז. לאט לאט מרגיש יותר טוב.

הכל משתנה במהירות,אנשים מפציעים ונעלמים,מצב הרוח מתנדנד

אבל התובנות.. אוי,קצרה היריעה מלהכיל איך למדתי,בדרך הקשה ביותר שיכול אדם, לראות את הכביסה

כמו שהיא - מלוכלכת ופשוטה,מרופטת עם חורים שאיש מלבדי לא יוכל לתפור בהם טלאים של אמונה. 

להוריד את המסיכות היה קשה יותר משציפיתי,האני האמיתי שהתגלה היה הרבה פחות זוהר משציפיתי,

מצאתי אותו מעוך מתחת לסמיטריילר כשרק הרגליים מציצות מהבושה.

מחפש איזה מברג או משהו שטותי אחר,רק לא להתעסק בלמה הוא תקוע שם ולא יוצא אל העולם. גולם שמשותק מהפחד להשתנות ופשוט לא רוצה להפוך לפרפר. לא רוצה.

לקח המון זמן עד שקם על הרגליים המניאק והכריז - זו אני. ככה, בדיוק כך ורק כך. זה מה יש.

בעיניים חצי עצומות אני כותבת,לא רוצה לוותר לעצמי. עדיין יש רגעים של בריחה,בחסותם האדיבה של האלכוהול והסמים הקלים (כן,כולנו מתייבשים ולא,זה לא מצחיק בכלל. שמישהו יעשה משהו!) ובכל זאת אני פה כחלק מההתמודדות,הכתיבה הפעם הרבה יותר בשבילי.

לא רוצה לעשות סקירת מערכות כוללת אז אין פה עידכונים מפורטים בסגנון "מה היה לנו שם..?",לא רוצה יותר שום קשר לחיים הקודמים ההם ולא רוצה לסכם יותר. הלב רוצה אבל אני נלחמת בו. לא יעזור לו כלום הפעם.

בפעם הראשונה אזרתי את האומץ להודות בלא מעט תיסבוכים ופחדים

ועדיין,הדרך עוד ארוכה עד לעמידה זקופה ומחבקת.

זו לא רק קלישאה שהאור מגיע אחרי הרגע החשוך ביותר. רק אני ואלוהים יודעים כמה חשוך הוא היה.

כמה סבלתי מעצמי.

התעקשתי להגיע מאוד נמוך כדי להבין עד כמה נמוך הנמוך הזה. נאחזתי בציפורניים כמו בקצה של צוק והרגשתי איך אבדה האחיזה,איך החול מתפורר לי בידים ואין איש שמחזיק מזרון מתחתי. הפעם הנפילה הכאיבה לי פיזית.

הטריגר היה פרידה אבל זה היה חייב לקרות מתישהו. לא הייתי מוכנה להעביר את חיי עם כ"כ הרבה מסיכות.

התגעגעתי אליי ולא ידעתי איפה לחפש.

חזרתי לילדות,עשיתי פיס עם אמא ופיניתי לה מקום לאהוב איך שהיא יודעת,בלי לשפוט.

חזרתי למקומות שעיצבו אותי,שהטביעו בי את האינסטינקט לשים על עצמי מסיכה לכל אדם,שיכללתי ושימנתי שוב יכולות שאהבתי ונעלמו לי ועשיתי לעצמי מקום,סוף סוף,בחיים שלי.

הפחד הכי גדול היה לקחת אחריות,לגדול,להתבגר. להפסיק להתחבא מאחורי הרגל של אבא,להפסיק להתעלם מהצל שלי.

היו תובנות קטנות כגדולות וכולן עשו הבדל. דברים קטנים שפעם עשיתי והיום לא מעיזה בעיקר בגלל הבוז שהם מעוררים אצלי למי שפעם הייתי/לא הייתי.

למדתי להישיר מבט ולהפסיק להתגמד מול אחרים,להילחם ברצון לברוח לאיזו פינה חשוכה ולהפסיק להיגרר. אחריות. זה בסדר לגדול.זה בסדר לרצות לעצמי עתיד אחר.

חוויה לא נעימה לימדה אותי שגם האגואיסטים שמהם כ"כ סלדתי,היו הרבה יותר טובים ממני.

אלה שדאגו לעצמם,העריכו את עצמם מספיק כדי לראות קודם אותם ורק אז את כל השאר,הם אלה שלעולם לא היו להם חרטות. לעולם אל תפסיק לעשות למענך. אם אין אני לי מי לי.. איזה מישהו אמר את זה פעם.

יש גם דפוסי התנהגות לא בריאים ובעייתיים שעדיין כאן,לאט לאט.

עוד קצת,רק עוד קצת והוא יקום המניאק ויגיד בחיוך - זה מה יש ואין צורך בפתק החלפה,

 i feel good in my own skin.

שבת שלום.