זה היה מפחיד, מאוד מפחיד.
תמיד ראיתי בטלוויזיה ושמעתי סיפורי התהפכויות, תמיד צחקנו בסוף.
תמיד שומעים את זה בלי הכאב, הלחץ וכל הרעש שיש מסביב.
זה אף פעם לא נגמר רע, את הסיפורים האלה שומעים בחדשות, לא ממישהו שניצל.
חבר שלי ואני היינו על הקטנוע, נסיעה רגועה ורגילה לחלוטין- הנסיעה הראשונה שלי.
פתאום הרגשתי שאנחנו לא בשליטה מלאה ראיתי אותנו עפים לתוך בטונדה שהייתה בכביש, צעקתי "תיזהר" ושמעתי את הרעש של הקסדה מתחכך בכביש.
אחר כך יש כמה דק' של שקט, דממה. ולא, לא ראיתי את החיים חולפים על פניי או משהו..הכל רגיל.
שמעתי אנשים מגיעים ובדקתי שהכול אצלו בסדר עד כמה שניתן.
פתאום משטרה, אמבולנס ואז בי"ח.
הכל קורה כ"כ מהר כשאתה לא שולט בזה אבל אתה העניין המרכזי בזה.
פתאום באים בשבילי לביה"ח, פתאום אני שוכבת על המיטה- פתאום אני חסרת אונים שם מול כולם לא יודעת מה לעשות או להגיד, רק בוכה. לחוצה.
לא יודעת מי נגד מי ומי בכלל בעדי, מה צריך לעשות עכשיו ומה מכאן זה הדבר הנכון לעשות.
מודה ששנינו בחיים ומתחילה להפנים את ההשלכות, מתחילה להבין מה היה יכול להיות ומה היה קורה אם..
וכולם מסביב "ברוך ה' שזה נגמר ככה". כן אני יודעת, זה היה יכול להיגמר במוות, כיסא גלגלים ועוד אלף ווריאציות. זה היה יכול להיות הסוף או סוף טרגי לסיפור והתחלה של חיים חדשים וקצת שונים, מוגבלים בכל מיני דברים.
אח"כ מתחיל הסבל האמיתי, לא ההטפות וההצקות המעצבנות. אלא הכאבים הבלתי פוסקים, אלה שבעוד מספר שנים כשנספר את הסיפור נדלג עליהם ולא נספר שהיו- זה החלק הקשה והכואב.
אומרים שאחרי תאונות צריך לעשות את מה שגרם לתאונה שוב, כדי שלא נפחד. אבל אני, אני פחדתי גם קודם הנסיעה הזאת הייתה אמורה להעביר לי את הפחד כמו שאתם מבינים זה לא קרה, היא רק הגבירה בי את הפחד לדברים האלה שנוסעים על שני גלגלים..ומה שבטוח שאני לקחת את הסיכון הזה שוב לא אקח..אני אסתדר עם ארבעה גלגלים יותר טוב אני חושבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
ויקה פבר.