השארתי את הדלת פתוחה,
כדי שאם תרצה לחזור אז תוכל פשוט להיכנס עם המפתח,
ולא תצטרך להתקשר אליי כדי לשאול אם זה בסדר.
ביום ראשון שעבר התעוררתי אחרי שבקושי ישנו.
קמנו שנינו והתלבשנו, אני חושבת שאפילו נשקת לי בחטף כשיצאת מהחדר.
הלכנו לאכול שאוורמה ודיברנו, תוך כדי שהטחינה נזלה לי על הסנטר, על המנהל ההוא,
על זה שהוא בן 40 ומשהו והוא עוד רווק, ואיזה רכב ונעליים יש לו.
אמרתי לך שאולי הוא פשוט הומו בסתר, כי מי באמת אוהב להיות לבד?
החזקתי לך את היד ואמרתי לך שאני אוהבת אותך,
אתה אמרת שגם אתה ושצריך כבר לזוז כי מחכים לך בעבודה.
נפגשנו שוב אחרי שהייתי אצל המטפלת שלי.
קניתי לי אייס ארומה והטבעתי בו את כל הרוע שאפף אותי בשבועות האחרונים.
היה לזה טעם של תקווה שהכל יסתדר.
נתקלתי בך יושב באוטו ומעשן, סימנת לי לבוא
מזיעה מההליכה, ומהחום, נכנסתי לאוטו ואז הפלת עליי את הפצצה
"זה לא עובד. החלטתי, החלטתי לבחור בעצמי במקום בך.
זה הרסני. זה לא בריא. אני לא יכול יותר לקחת על עצמי את כל העולם וגם אותך.
אני עושה לך טובה האמיני לי, אני משחרר אותך ויום אחד תביני שהייתי רק נקודה בכל חייך,
את חייבת להבין, זה רק יעשה לך טוב אם אצא לך מהחיים.
בבקשה אל תקשי עליי, זה קשה מספיק"
אז שתקתי, כי אני הכי טובה בלשתוק.
הגעתי הביתה ולא האמנתי.
זה נגמר.
עוד אחד נפל.
לא יכולתי לסבול את הנוחכות שלי עצמי,
אז בטח לא את שלך.
כשחזרת הביתה בכיתי כל כך חזק שלא יכולתי להמשיך לשבת בסלון ולדבר על הפרידה שלנו.
נכנסתי לחדר וצרחתי לתוך הכרית, שאלוהים ישמע אותי וייקח את הצער הזה מכאן,
בכיתי על כל השנים האלה שלא בכיתי, בכיתי על כל השתיקות, על ההתנכסות בתוך עצמי.
בכיתי על מי שאני, ועל מה שהפכתי להיות.
הלכתי למראה, הפרצוף שלי היה כל כך נפוח מרוב בכי, הסתכלתי על עצמי ולא זיהיתי את הבבואה שמביטה בי והדמעות נושרות לה על כל הכותנת,
הבבואה שם הייתה כל כך שבורה שלא ראיתי בה אותי, אז נשענתי על הדלת ובכיתי עוד.
מאותו יום אני אוספת כל יום מהרצפה את השברים, מנסה בכל כוחי להדביק אותם עם דבק שלוש שניות זול.
אז השארתי לך את הדלת פתוחה,
והשעון מראה שאין טעם לחכות.
מידי פעם הלב שלי קופץ כשאני שומעת איזה רחש, או כשאני רואה את האור בחדר המדרגות נדלק..
השארתי את הלב שלי פתוח,
ואתה לא בא..
אפריל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אַפְּרִיל