ת"א וירושלים הם עולמות אחרים. מפתה לכתוב, קווים מקבילים שלא יפגשו לעולם, אבל אם לא נהיה ציניים לרגע [אבל רק לרגע, העורך], מדובר בשתי הערים הגדולות והמשפיעות בארץ, במרחק 45 דקות נסיעה (יותר עם פקקים והרבה פחות דרך 443) בלבד זו מזו. אותה מדינה.

הציניות וההתנשאות של התל-אביבים כלפי ירושלים תמיד עצבנה אותי קצת. גם אני, כמו בוב, גדלתי בפרבר תל-אביבי מנומנם. גם אני, כמו בוב, הבנתי רק בצבא כמה מעט אתה יודע על המקום הזה שאנחנו חיים בו, מדינת ישראל, כשחיים בפרבר תל-אביבי. בניגוד לבוב, ובנסיבות גורל שאין זה המקום לפרטן, התגלגלתי ללמוד בירושלים. אבל היום יום ההולדת שלי (25, תודה, יודע שאני זקן, יום אחד גם אתם תמותו) ובוב בא לבקר אותי! בירושלים!

זו לא הפעם הראשונה שבוב בא לבקר אותי שם. נראה לי שהוא נוצר זיכרונות מתוקים וטראומטיים כאחד מכל ביקור קודם. דרכו של תל-אביבי לירושלים תמיד קשה ומפחידה. ליד צומת הגבעה הצרפתית בוב מדווח שקבוצת ערבים עוקבת אחריו ועומדת לחלל את גופו.

הבחנה 1: בירושלים יש ערבים (!). הם חיים כאן, עובדים בדרך כלל בתפקידים שבהם בת"א נמצא תאילנדים, סינים ורומנים. הם גם נוסעים בכבישים. אי אפשר באמת להפריד אותם מהיהודים כאן. ".. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית, יושב ערבי עם נרגילה, גם אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם הבה נגילה" אמר כבר מאיר אריאל (השם יקום דמו) ומי אנחנו שנתווכח. מי שרוצה לחשוב שת"א מייצגת את ישראל האמיתית שיתעלם מיפו ויעשה חיים. זו ישראל האמיתית.

אחרי שהתחמק מהערבים ההומואים הוא מגיע לאסוף אותי ואנחנו נוסעים לעיר העתיקה. בוב מציין שהוא מעוניין לבקר שם רק כי הוא רוצה לדעת שהוא מחזיר את זה לערבים בלב שלם, שהוא היה שם. [יצא מהקשרו, העורך]. אח"כ הוא מתחרט ואומר שצריך להפוך אותה לשטח בינ"ל. [אני מכחיש, העורך]. בוב יחלק את ירושלים. [תגיד לי ג'ו, אתה נורמאלי? יש לי קוראים מירושלים. העורך]. אנחנו נכנסים עם האוטו דרך שער יפו ונוסעים עד לשער ציון. משם אנו צועדים לקרדו.

הבחנה 2: בירושלים יש לכולם (כמעט) סרטים כתומים על המכוניות. תעשו עם המידע הזה מה שאתם רוצים.

אני מחליט בשלב זה שבוב עוד לא התערבב מספיק באוכלוסיית הילידים ואנו צועדים ישר אל תוך הרובע המוסלמי, לשוק. בשוק רוב האנשים מדברים ערבית, או אנגלית. אני מציין בפני בוב שזה אחד המקומות הבטוחים בעולם, ושהוא מנוטר על ידי מצלמות כל הזמן. מבט חטוף למעלה מגלה מצלמות. האח הגדול צופה בנו.

בסופה של דרך ייסורים אנו מגיעים לכנסיית הקבר.

הבחנה 3: ירושלים מקום קדוש. לאן שלא תסתובב תראה דתיים מטורפים מכל הסוגים: מוסלמים בדרכם להר הבית, יהודים בדרך לדחוף פתק לכותל, נוצרים בדרך לקבר המשוער של ג'יזס.

הכנסייה חשוכה וריחנית. ילדים זרים מדליקים נרות, מכבים ומדליקים. מה הם עושים? בדרך חזרה לרובע היהודי אנחנו משוטטים בשוק עד שנתקלים בערבי עצבני עם קרש, מאיים לחבוט במה שיעבור בדרכו. אנחנו נצמדים לסיור מודרך ונעלמים אל תוך הרובע הארמני.

בדרך לכותל אנחנו מצטיידים בכיפות אופנתיות כדי לא לעורר את זעם האלים (אללה, אלוקים, השם, אלקובים, הקב"ה, זאוס, הגדול שבשמיים, אלוהים של מוקי ואחרים).

הבחנה 4: בירושלים יש המון חרדים. לקרוא להם פינגווינים זה קצת אנטישמי. הם נאספים ליד הכותל, לא מפנים אליו את הגב.

אני מפחד ממקומות קדושים. ג'ו מתעקש ללכת עד הכותל, אז אני הולך. אחרי 2 דקות נדבק אלי מישהו מאחור ומבקש צדקה ואני מחליט שמספיק.

אנחנו מקנחים בטיול על החומות וחוזרים למעונות. על ארוחת הערב והלילה שבילינו בפאב אין לי כבר סבלנות לכתוב ולא נראה לי שזה כל כך מעניין.

הבחנה 5 ואחרונה:  בכל פעם שבוב בא, אני לא בטוח שהוא ישוב. [הוא עוד ישוב, העורך]. אולי בביקור הבא העיר כבר תהיה בינ"ל ... אולי אני כבר לא אהיה שם. מה שבטוח, יומיים אחר-כך, כשאני יושב בבאר תל-אביבי מעוצב (בלי בוב) [איפה הייתי באמת? אה, הסמינריון. העורך] מול בחורה שמעקמת את האף ושואלת "למה לחיות בירושלים?", אני מתייאש מלחבוט בהתנשאות התל-אביבית בפרצוף. אני כנראה כבר לא אגשר בין שתי הערים המטורפות האלו.