... פתאום היא קמה ונעלה את מגפייה. לפני רגע שכבנו במיטתי, דיברנו עמוק, ליטופים עדינים.

"את הולכת" שאלתי, לא מבין מה קורה מסביבי.

והיא מסבירה לי. עייפה, תוכניות למחר, משפחה, חברים, לימודים.

עשיתי פרצוף שמבקש לדעת את האמת.

"אנחנו אנשים שונים" אמרה. "אתה לא מקשיב לי" אמרה. "אחרי יום שלישי הסתובבתי עם חיוך שלא יורד מהפנים" אמרה. "עכשיו ...." , "עכשיו נראה כאילו היתה זאת אשליה" השלמתי איפה שנעצרה, ומבט של הסכמה עלה על פנייה. 

מתוקה מתמיד, עומדת בפתח, אומרת ששמחה מאוד להכיר אותי. סוגר את הדלת אחריה וממלמל "אני מצטער". היא מלמלה גם.

לילה. בוקר. לא קם מהמיטה. שעה וחצי שוכב וחושב. מבחנים, לימודים, חברים, משפחה. הטעם המר בפה גורר אותי מן המיטה אל ציחצוח השיניים. חוזר אל החדר, ומולי הפליז שביקשה אתמול להתעטף בו מנגד הקור. מקרב את החלק הפנימי, נשימה עמוקה, דמעה שלא יוצאת ושיר מצוין ברדיו. "ככה באו לי צרות טובות" חשבתי לעצמי. לא מצטער.