מחשבה ...

כן, אני יודע שזה מכבר תהיתי על יכולתי לייצר מחשבות בתקופה זו, והנה בכל זאת, לא נחה נפשי. דווקא עכשיו, ניצתו מחדש הרגשות אשר דממו זה זמן רב, ובטח יש משהו בין התקופה והרגשות. בין החוויות והמחשבות.

זכור לי כי לפני שנה הונח הבסיס הראשון לחקר המציאות כפי שהיא נתפסת בעיננו בכלל, ובעיניי בפרט. הבסיס המדובר הוא "תאוריית העולמות המקבילים". בקליפת אגוז יש לאמר כי היא עוסקת בשאלה איך מספר אנשים שחיים באותה נקודה מופשטת בזמן ובמרחב, יכולים לחוות עולם שונה, מציאות שונה, או כפי שהיטיב לאמר אחד ממורי, "תמונת עולם" שונה.

ואם אכן קיימת תמונת עולם שונה עבור כל אחד, ניתן לראות בבירור כי חלקן "מסתדרות" טוב יותר אחת עם השנייה, חלקן פחות, ויתכן כי חלקן כלל לא נפגשות. אולי יש לאמר כי גם לא יכולות להיפגש.

והנה, שנה אחרי, התיאוריה הגורסת כי המציאות מתקיימת רק בדימיון כבר העמיקה שורשים עבים בדרך מחשבתי. ואם ארצה להיות מתחכם אומר כי העמיקה בתמונת עולמי. ובכל זאת, שנה אחרי ואני לא שלם. לכאורה, אני כבר מוכן והיה עלי לקבל את נטל ההבנה. מעין עול טרגי כתשלום על ניסיון היציאה מה"בועה". אבל לכאורה אמרתי. כי אינסטינקט אנושי צרוב במוחי, ואני, אינני מחוסן מפניו. יש לומר כי מחוסן אולי לא, אבל מודע לו גם מודע אנוכי, אשר על-כך נאמר כי אין להפחית מעוצמת הידיעה.

מחשבות כופרות סוערות בי, מים זרים משקים את השורשים שהעמיקו. תחושה של חוסר הבנה יורדת עלי. רגע נרגש. רגע מפוחד. והנה אני קורא בקול חרישי אל הצדק.

כמעט ומעדתי. איזהו הצדק? הרי צדק בדימיוננו גם הוא, ואין הוא חל על הכל. אין הוא מתקיים כלל מחוץ לאותה מציאות אישית. צדק אבסולוטי אמרתם? אמת מוחלטת אמרתם? זאת כבר היה עלי לדעת זה זמן רב. ואני, בכל-זאת קראתי. אולי חולשה חולפת, אולי אותו אינטיסנקט. אבל בכל זאת שונה הפעם. אולי דווקא בשם הרצון לדעת. 

אירוני.

הפעם קראתי לו להתייצב בפני. קראתי לו רק כדי לראות שהוא לא בא.