אני מוגבל. ואני לא מתבייש להודות בזה.

למען הסר ספק, אני לא מתכוון למוגבל כפי שבטח כולכם מדמיינים אותי עכשיו. אין לי בעיות מוטוריות, ורבאליות וכל מיני כאלה, לא עלינו כמובן. אני דווקא מתכוון למגבלות שיש לכל אחד מאיתנו. המגבלה להיות כנה, אפילו עם עצמו. המגבלה לזכור את כל החויות שרצית לזכור, את כל ההרגשות והרגשות. המגבלה להתבטא כך שתסביר באופן מדויק את מה שעובר לך שם בין האוזניים. המגבלה לתקשר, להבין, לעשות ... כולנו מוגבלים. סך הכל 5 חושים* ו-4 מימדים**.

ובעוד אני חיי בגבולות המגבלות, מתחילים הם לסגור עלי. מרחב המחייה מצטמצם לכדי פסיק. הגבול עובר לי מול העניים. רואה אותו, כמעט ונוגע. 

שוב יוצא למסע הרחקת הגבולות, מסע שכבר עשיתי אך הדרך אינה מוכרת. מצוייד רק בתובנות ובהיגיון, אולי הפעם אפרוץ החוצה, אולי הפעם אתעורר מהחלום.

* לכל המתחכמים - החוש השישי לא ממש נחשב

** כן, גם מימד הזמן הוא מימד