"... וגם לא הייתי מאמין למילה שיוצאת לו מהפה" אמר הקטן לפני שיצא את החדר בפעם האחרונה. הוא מן הסתם לא הבין זאת עד שהיה מאוחר מידי. מאוחר גם בשבילי. יצאתי. בחוץ פגשתי את ג'וני בוי. הוא היה שם כל הזמן. אילו לא היה מתערב, לא היינו שם בכלל. "זה לא היה מעניין אף אחד" אמרתי בשקט. הוא ידע את זה. כולם ידעו. אבל את הנעשה אין להשיב. שאלתי אותו אם הוא שמע משהו. והוא רק ענה, "כשיש לך פטיש ביד, הכל מתחיל להראות כמו מסמר."

חמישה היינו שם. בלונדי הגיע אחרון, כרגיל. כל דקה שחיכינו לו, הזדקנתי בשנה. לקטן לא היה סיכוי. יש שיאמרו שנעשה שם צדק. אני באופן אישי לא מתחרט. יש כמה שכן, אבל הם לא ידברו. משם נסענו לפאב השכונתי כאילו לא קרה כלום. חוץ מג'וני בוי. הוא לא פתח את הפה. תמיד היה מסתורי, אבל הפעם זה היה משהו אחר. הוא היה טרוד ועייף. גם אני הייתי.

למחרת נסענו למקום הקבוע. רק שלושתנו. היה צריך לסיים את זה כמו שצריך. המשוגע כבר היה שם. כנראה חיכה הרבה זמן. הוא ידע שהפעם הצלחנו. אולי מישהו סיפר לו. בדיעבד ניסיתי לחשוב מי. אף אחד מהחמישה. חשבתי לעצמי, גם אני לא הייתי מאמין לאף מילה שלו ...