קוביות קרח

חלונות אפופי עשן,

מנסה להביט דרכן.

ערפל מכסה עיני,

אין מענה לשאולתיי.

ממשיכה בשביל, נתקבלה החלטה,

כואבת אך נכונה.

ושוב ערפל חודר לליבי,

מונע ממני להמשיך בדרכי.

רוצה שקט והוא לא מאפשר,

מנסה לברוח והוא לא מוותר.

נכנעת לזרועותיו , חיוך בלב כואב

יודעת שעוד רקע קט הוא שוב יילך.

קצת חדשות... היה פיגוע דקירה בר"ג . מטר ממני. חייל. בדיוק כמוני. זה מפחיד ללבוש מדים ולצאת לרחוב בתקופה הזו.

אבל אני לא העמיק על זה .

אני.... אני כבר לא יודעת..

כשהייתי בת 16 הייתי בטוחה שעוד שנה -שנתיים המחשבות שלי בראש יקבלו מעט סדר , בלי בלאגן וזה לא קורה.

הכל כל כך מעורבל, כל דבר מקבל עבורי משמעות שונה לחלוטין.

אני מנסה להתקרב לעצמי, להבין מאיפה אני מגיעה , לאן אני רוצה להגיע , מה אני רוצה -מצפה מעצמי, ואין לי מחשבה ברורה אחת.

כל מה שחשבתי שידעתי ,משתנה.

אני מרגישה עלובה. מרגישה לבד. למרות שאני לא באמת לבד. ואני לא רוצה את הלבד שלי יותר. שיילך ממני.

אני רוצה למצוא את המקום שלי בחיים שלי. כן קורים דברים טובים. אני לא מודכאת. אבל זה עדיין שם.. מהדהד לי בראש.. איפה יכולתי להיות עכשיו... אם לא הייתי כל כך מפגרת. פושעת.

איך אני יכולה לשפוט אנשים כאשר אני בעצמי לא הייתי 100 אחוז.

אנשים לא אוהבים אותי. וזה לא סתם מחשבה שעוברת לי בראש. אני יודעת.

אבל איך? אני לא בנאדם רע. אני נותנת מעצמי. אני צוחקת ומחייכת ומקשיבה ומדברת. מספקת בידור ומספקת הרגעה. כל מה יש בי אני מעניקה לאנשים וזה לא עוזר.

איך? אני לא מצליחה להבין איך מאהבה אפשר לעבור לשנאה.

אהבנו! כל כך! איך אתה מסוגל ? נתתי לך הכל. הייתי שם בשבילך. בכל מצב. מתי שרצית.

אולי לא באמת אהבת.. חשבת שאתה אוהב... אבל לא...

אני מנסה למצוא לעצמי דרכים חדשות. אבל אני מוותרת. כל הזמן! אני לא נותנת להם באמת להתקרב אליי. והם מנסים, ומראים נכונות וכנות , ואני לא שם.

איבדתי כל כך הרבה חברים. כל כך הרבה אנשים שאהבתי, שאהבו אותי. איפה הם עכשיו ואיפה אני.

הכרתי מישהו. שונה ממני. זה מפחיד אותי.

הוא לא מהעולם שלי. לא מכיר בערכים שלי , בהבנות שלי לגביי החיים. והוא רוצה. ואני רוצה. ואני לא נותנת לעצמי. הוא אומר לי שאני חושבת יותר מדיי וזה פוגע בי.

אני רק רוצה עוד פעם להיות מאושרת. וכן הוא יכול להיות זה שיגרום לי אושר. אחרי חצי שנה של לבד אני מרגישה שהוא יכול להוציא אותי החוצה. אף גבר אחר לא באמת הצליח לי לרצות לצאת החוצה , מהראש האבוד שלי. והוא כן.

ואני מפחדת. מפחדת שיישבר לי הלב מחדש. כי הוא לא באמת מבין אותי ( עדיין) הוא רגיל לבחורות אחרות כמו שאני רגילה לגברים אחרים.

אני מאמינה שעם הזמן תצמח בנינו הבנה הדדית , אבל.... אני לא יודעת... אני כבר לא יודעת כלום....

יהיה טוב

מהתקופה האחרונה- במשרד החדש ( כן כן הצלחתי לעבור)