תעתועים

נאווה עוד עוצמת עיניים, כותבת שירים עצובים של נורי.

היום הם דיברו שעתיים, נאווה בכתה.

השכנים כבר לא מתרגשים מקצת דמעות בחדר המדרגות, שישטפו את האבק שלא מפריע לוועד הבית.

גם כשהיא שרה לו, והד של געגועים עולה את כל הקומות.. הם לא שומעים אותה.

נאווה כבר לא רואה בעיניים, עושה לה ולנורי שתי כוסות גדולות של תה. כשכוס אחת לא מתרוקנת,

היא אומרת שמאז שהוא חזר מהקרבות, הוא כבר לא כלכך צמא.

כשנורי הלך לה, היה יום חלום של קיץ... "אחזור עם גשם הוא אמר"

בראשה ראתה אותו פושט את המדים, חוזר להיות נורי של פעם, נורי של נאווה.

היא כבר חלמה איך תעטוף אותו בכל אהבתה, שלא יתקרר לה.

מאז שהוא חזר, כבר לא כלכך קר לו.

נאווה לא מתייאשת. כל יום שחולף היא סורגת עוד חוט של כמיהה בסוודר של נורי.

נאווה קוראת לו לחבק אותה הלילה...

לפזר לה אבקת אהבה על הסדינים.

אבל מאז שנורי חזר, הוא כבר לא כלכך עייף.

ואז גם נאווה לא נרדמת בלי הכדורים.